מה יהיה ?

נעלמתי לשבועיים ופתאום מתעוררות שאלות על מחוייבות ?

נתחיל בסיפור קצר, לפני שבועיים (בערך) הייתי אצל אחות טיפת חלב(הפעם נפלתי על אחת מקסימה) שנתנה לי שאלון שנועד לאבחן האם יש לי דיכאון אחרי לידה. התוצאה הייתה שכן… האחות קצת נלחצה אבל ישבנו רגע ודיברנו ועזרתי לה להבין שהכל בסדר.

עכשיו בואו נחזור אחורה — להריון הראשון שלי, או אולי אפילו אחורה יותר… אני פולנייה, אמא אמנם הגיע מדרום אמריקה אבל האוניות לאמריקה הגיעו אי שם מרוסיה הלבנה. אבא נולד בארץ אבל גם הוא נטוע עמוק עמוק במולדת האמיתית שלנו — פולניה. וללא קשר — אני פולנייה (שהרי ידוע, אם בגזענות עסקינן, שגם מרוקאיות הן פולניות גרועות לא פחות). לאן זה מוביל אותנו? לעובדה המאוד פשוטה שאני הריונית גרועה, אני לא אוהבת להיות שמנה, וכבדה, נהיה לי חם, אני נהיית עצבנית ועייפה, ובאופן כללי אני לא זורחת מאושר ומודה לאל על גורלי.

כשחשבנו איך ומתי לעשות את מספר 2 הגענו, אני וא’, לאותה מסקנה בשתי דרכים שונות — אני טענתי שכך או אחרת יהיה גרוע בהתחלה, א’ טען שכך או אחרת יהיה טוב בסוף — מבינים ??

נחזור לסיפור הראשון — באותה שיחה עם האחות הנחמדה הסברתי לה בעדינות שעל אף שהילדים הם האור של חיי, זה לא קל ולעיתים זה לא כזה כיף… כשיש נמק ביד כי התנוחה היחידה שמרגיעה היא “נמר על עץ” כי לא משנה מה היא צורחת את עצמה לדעת ואת לא מצליחה לעזור. כי התינוק החליט לבנות מגדל קוביות ולזרוק לה קובייה על הראש (כן בגיל חודש נפתחה לה הגבה כי היא קיבלה קובייה בראש)כי את לא ישנה ולא אוכלת ו….

אבל חיוך אחד מממיס את הכל וכשהתינוק בא אלייך ואומר — אמא חיבוק, כי הזמן עושה את שלו וכל יום נהיה יותר טוב. כי זה אושר…

אני פיל בחנות חרסינה בכל מה שנוגע להתבטאות. אין אמצע, יש את זה גס ובוטה, לא מחובר לשום מציאות או שזה שתיקה רמה. כי כשצריך להגיד משהו סביר להניח שאני אגיד אותו עקום (איכשהו בכתיבה זה קצת מתאזן)אז כשמבקשים ממני לדרג את איכות חיי אין שום סיבה לצפות שאני אענה שהכל ורוד ופרפרים מתעופפים סביבי (גם אם כן זה נשמע קצת מציק), הכל בסדר

הכל טוב