עלטה — דוד פרישמן

עֲלָטָה

לֹא יוֹם אַף לֹא לַיְלָה: דִּמְדּוּמִים הָיוּ

חַיָּי.

וְזֶה אֲשֶׁר-לֹא הָיָה וְזֶה אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה –

הָיָה מַאֲוַיָּי.

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אָרֹךְ אֶחָד — וְרַק לִרְגָעִים

יֵשׁ כִּי אִנָּעֵר.

אֲשַׁפְשֵׁף עֵינַי: עֲלָטָה. אַךְ פְּאַת-שָׁמַיִם אֶחָת

אֲדֻמָּה עַד-לְבָעֵר.

אַבִּיט וְכַף לֶעָיִן: הַאִם הוּא לִפְנוֹת-עֶרֶב?

הַאִם לִפְנוֹת-שַׁחֲרִית?

לֹא אֵדָע. וְלֹא אֵדַע אִם עַתָּה רַק אָחֵל

אוֹ אִם זֶה כְּבָר אַחֲרִית.

לֹא אָהַבְתִּי וְלֹא שָׂנֵאתִי. הוֹי אֵלִי, אֵלִי!

אַלְפֵי אַלְפֵי זוֹכִים

עֲמֵלִים עַל כָּל סְבִיבִי וְהוֹמִים פֹּה וְרוֹעֲשִׁים,

וְרִבְבוֹת אֻמְלָלִים בּוֹכִים,

וְגַלְגַּל מְנַסֵּר גַּלְגַּל וְשׁוֹרֶקֶת כָּל הַמְּכוֹנָה

וְהָעוֹלָם חַי וְקַיָּם.

אַךְ מַה-לִּי פֹּה אֲנִי וּמִי לִי פֹּה אֲנִי,

וְחַיַּי אַיָּם?

שיר מרתק, מאפיים גיל התבגרות או משבר אמונה, אך כתוב בכזו עוצמה רטורית ומיומנות פואטית, שהוא נחלץ באחת מהערפל הסנטימנטלי שיכול לאפוף אותו, במיוחד שני הטורים האחרונים:

אַךְ מַה-לִּי פֹּה אֲנִי וּמִי לִי פֹּה אֲנִי,

וְחַיַּי אַיָּם?

השיר נע סביב “חידה” אותו “זה” הנמצא באמצע בין הקצוות, בין אי היות להיות, בין התחלה לבין סיום וכו’

שלל התיאורים הללו די מתאימים לתורת התארים השליליים של הרמב”ם, כמו השיר הוא חיפוש אחר האל הנסתר, הבלתי מוחש, בלתי נגיש לעולם, ואם כך, מה לי ולחיי?

כמו בני דורו וגם אחריו, החרוז, אותו מפגש מצלולי בין שתי מלים אינו אקראי, נהפוך הוא, יש מחשבה עמוקה מאחורי חיבורי מלים אלה, ויכולת משמעותן או צלילן להשפיע על השיר ועל העולה ממנו. לדוגמה — תבנית החריזה היא אבגב : זוכים-בוכים [ ממש אוקסימורון החושף את כפל הפנים בבית השלישי]. אינני יודע אם בית שלוש או אם סיום השיר מרפרף לשירי ביאליק, אבל רוחו צפה מעל השיר.

מקור — פרויקט בן יהודה

ביוגרפיה — פוסט קודם בבלוג — “ עוד נער אלוהים”