שלג. מתי לעזאעזל ירד כאן שלג ?! אפילו השמיים בוכים על העיר הארורה הזו. מכסים בשמיכה לבנה עוד לילה שחור. העיר הזו ידעה ימים טובים יותר, לפני שהפכה למגרש משחקים על הכסף גדול. היום היא שייכת לכנופיות ובריונים שמשתמשים בארנק לקנות מה שאפשר ובאקדח לקחת לעצמם את מה שלא היה ניתן להם אחרת. כך אומרים בכל אופן… מה אני מבין… על המדרכה הצטברה שכבה יפה של קרח, קפוא במיוחד הלילה וכמעט החלקתי בכניסה. בדיוק עצרתי ב”מתי המקלל” לבירה קרה ודג מלוח. אחח, כמה שאני אוהב את המקום הזה. סמל של עיר ישנה שאיננה, של מעמד פועלים עם כתם גריז דביק על צווארון סרבל כחול.
היי מתי, תמזוג לי עוד אחת, אתה שומע ?!.
מתי מוזג לי עוד כוס של הבירה. ארבעים שנה הוא מוזג בירה. אומנות שחלפה מן העולם. מתחיל ב45 מעלות, מיישר ומנמיך לקראת סיום. שלושה סנטימטרים של קצף. בדיוק כמו שאני אוהב אותה. מסתבר שאייזנברג קיבל כדור בראש וטס לשמיים. פקד אלפסי בדיוק נכנס והתיישב לידי נסער. הוא תמיד מוצא אותי כשצריך. לא כל כך מסובך כשחושבים על זה. אלפסי היה השותף שלי במשך עשרים שנים ארוכות.
תיק גדול. אני בודק את הנרבים שלו. אייזנברג הוא דג שמן. הוא שחה קרוב מדי לכמה כרישים, עד שהם הריחו דם וגמרו אותו. לא היה לו שום סיכוי. אלפסי מראה לי את דו”חות. חתכו אותו לחתיכות ומה שלא הצליחו לחתוך שרפו. מקצועים. אפשר להעריך אותם על זה. אני מותח אותו עוד קצת. אלפסי מספר לי שהקידום שלו תלוי בזה. כמו התיק הקודם וזה שלפניו. המסכן לעולם לא יקבל רב-פקד. אני אעשה כמה טלפונים, אני מבטיח. אבל לא לפני שאני אסיים את הערב כמו שתיכננתי לסיים אותו.
במרתף של מגדל שלום יש את המועדון הכי גרוע בעיר. בדיוק המקום לאנשים מהסוג שלי. בכניסה עומדת ילדה במיני צמודה שמבליטה לה עכשיו את כל מה שהיא תצטרך לוותר עליו אחר כך. היא אבודה, אבל היא עוד לא יודעת את זה. היא לא מסתכלת לי בעיניים כשאני מבקש להיכנס. אני לא מאשים אותה, ככה לימדו אותה להתנהג עם פרצופים כמו שלי. כל הילדות האלה מגיעות לעיר הארורה הזו להתקלקל. האוויר במועדון דחוס ונדבק אליך כמו משהו מוחשי. מעין קטיפה עשויה עשן סיגריות סמיך, בגידה וצרות. מנהל המקום מזהה אותי בכניסה ומבקש שיפנו לי מקום על הבאר. זוכרים לי חסד מהימים ההם. העלמתי אז עין מכל מה שקרה פה. ג’וני. בלי קרח בשבילי, ובשבילה מה שהיא תרצה, אני מצביע על ההיא שיושבת בקצה השני של הבאר… היא לא בעניין. פעם זה הלך יותר קל, כנראה שאני מבוגר מדי גם למקומות העלובים האלה.
היי ילד, תדאג שהכוס הזו לא תהיה ריקה, כן ?! אני גוער בברמן בעודי מתבונן בכוס שהתרוקנה בשלישית. האלכוהול מתחיל להשפיע, זה נעים אבל מסוכן. זה לא המקום לעשות בו טעויות, לא כדאי לאבד כאן שליטה. תכנע איש זקן, תבקש מהברמן חשבון ותלך הבייתה. היי ג’וני, חשבון בשבילי, בדיוק הזמנתי את החשבון כשהיא נכנסה. זוג נעלי העקב המדהימות ביותר שאי פעם דקרו את רצפת המשרד שלי. מיסיס וולנטיין. כך לפחות אני קורא לה מאז אותו ערב בו היא נכנסה למשרד שלי. שיער בלונדני ושפתיים אדומות דובדבן, אין סיכוי שבגילה היא יכלה לקנות מעיל שכזה. סוג האיפור ששמה רמז לי מאיפה היא קיבלה אותו. בשורות רעות, הן מרוחות לה על הפרצוף כמו ה-11 בספטמבר. היא התיישבה על הכיסא שלמולי. אני סיימתי להיום, אמרתי, אבל היא התיישבה בכל זאת. משחקת עם אבזם של הארנק בעצבנות. אני צריכה את עזרתך, היא עצרה את מהלך דבריה לרגע והוסיפה : בבקשה. היא סירבה להגיד לי את שמה אבל משהו במבטא שלה אמר לי שהיא רחוקה מאוד מהבית. סיפרו לי שאתה הטוב ביותר בעניינים שכאלה, היא נשענה קדימה והביטה בי בעיניי הדבש היפות ביותר שראיתי מעודי. אני צריכה מישהו שלא מפחד מהחוק, היא לחשה.
היא סיפרה לי שבעלה מכה אותה, על אף שהיא נראתה לי בסדר גמור… למעלה מזה, היא נראתה מצוין. סיפרו לי שאתה יכול לטפל בבעייה שלי, שאפשר לסמוך עליך, היא הביטה בי כמי שמחפשת שותף לסוד אפל. אני לא עושה דברים כאלה גברתי, את כנראה לא הבנת, אני בלש פרטי, לא…, רצף דברי נקטע למשמע בכי מתוזמן מצידה. הן תמיד בוכות כשהן לא מקבלות את מה שהן רוצות. אני מציע שתלכי לרשויות החוק, תספרי להם את כל מה שהחרא הזה…, היא קטעה את רצף דברי, עומדת על פתח הדלת בדרכה החוצה… אתה לא מבין, הוא זה החוק…, היא לחשה ויצאה. לא ראיתי אותה מאז אותו ערב… זה היה וולנטיינז’ דיי.
שבועות מאוחר יותר כל המדינה דיברה על אלמנתו של המיליארדר שנער ז”ל, שנמצא תלוי על עץ כשכיסיי מכנסיו מופשלים כלפי חוץ ובפיו סיגר בוער. היא נעלמה ולמשטרה לא היה קצה חוט. בשלב מסוים, כשמחלקת החקירות הרימו ידיים, פקד אלפסי נתבקש לאפשר לי לעיין בחומרי החקירה. יועץ מן החוץ הם קוראים לזה עכשיו. בתמונה שנלקחה ממשרדו של הנרצח, נראים הוא ואלמנתו ובחורה מסתורית נוספת, מיסיס וולנטיין. ידעתי שאני מחזיק בקלסתרון הרוצח, כלומר הרוצחת והאינסטינקט הראשוני של כל חוקר הוא לספר ומייד. בחרתי לשתוק… זו לא הפעם הראשונה שאני שותק. אחרי כמה חודשים הציבור איבד עניין מהתיק, כך גם התקשורת ואחריה גם המשטרה. אצלי העניין דווקא גבר. מי את מיסיס וולנטיין ?!
והינה היא שוב כאן, במקום הכי מקולקל בתל-אביב. כמו פרפר לאש, המבט שלי נמשך אליה, מלווה אותה מהלכת בין הגברים האחרים במועדון, מתוחכמת, אלגנטית… מסוכנת. מסובבת ראשים קטנה, יצירת מופת של אלוהים, מיסיס וולנטיין שלי, היא עוד תגרום למותי. דקות ספורות בלבד עד שקלטה אותי יושב לבדי בפינת הבאר. היי, בלש פרטי קשוח שכמותך, היא לחשה לתוך אוזני, משאירה אחריה שובל של מבטים המומים למראה יפייפיה שכמותה מפלרטטת עם מסכן שכמותי. יין אדום לגברת ועוד ויסקי אחד בשבילי, אני בוחר להישאר. אלת המזל חייכה אלי הערב. חשבתי שבלעה אותך האדמה… חיפשתי אחריך, אני רוכן לעברה, היא מריחה כמו שמלאכים וודאי מריחים. הייתי צריכה להיעלם… להירגע מכל זה. קטנטונת, כמה טיפשה הייתה שחשבה שהיא יכולה לסובב על הזרת את אחד הבריונים הגדולים של העיר. אני אשמור עליך, קטנה, אוחז בפניה הצחורות, מקרב אותה אלי לנשיקה, היא לא מתנגדת. אני מנשק אותה — ורעש המוזיקה מתחלף כעת בשקט — זה לא קרה לי שנים.
השקט מופרע רק מקול ירי אקדח. כדור אחד בלבד. בני זונות, הם הגיעו אליה. היא קורסת בין זרועותי ושמלתה הלבנה מתמלאת דם אדום וסמיך. אני מניח את ראשה בעדינות על הריצפה. מיסיס וולנטיין, לא אמרת לי את שמך…, אני מנסה להרגיע. מיס מונרו, אבל אתה יכול לקרוא לי מרלין, אומרת ונחנקת מדמה של עצמה. היא מתה בין ידיי דקות ספורות אחר כך. אחח… איזו דרך מחורבנת לסיים את הערב.
Email me when עדן רוזין publishes or recommends stories