היא הנמיכה את ראשה לגובה חלון המכונית, אתה הנהג שלי ?, היא שאלה.

את לשדה התעופה ?, שאל נהג המונית

כן. תוכל לעזור לי עם התיקים ? ומבלי לחכות לתשובתו פסעה לעבר אחורי המכונית.

היא הבחינה בו פותח את דלת המונית. ראשית הניח שתי רגליים בטוחות על הכביש, ומשהבטיח את יציבותו, הסתייע בשתי ידיו לדחוף עצמו מעלה וליישר את גופו. הליכתו לעברה הסגירה את גילו. אדם מבוגר כבן שבעים, שיערו לבן אך עודנו מלא, משקפיו מגדילים. חולצתו המשובצת תחובה למכנסיו, אם כי לא בצורה מרושלת. בתנועה מוקפדת ניגש אל התיקים וניכר שבהתכופפות לעברם נדרש הוא במאמץ רב. הוא הפשיל את שרוולי חולצתו, משך קלות במכנסיו, כיפף את ברכיו לישיבה שפופה ולרגע קל היה נראה כמרים משקולות מקצועני המרוכז בהנפת ניצחון. היא השתאתה שניות ארוכות טרם הבינה שאין היא יכולה להתיר לו להרים את המשא הכבד לבדו. היא מיהרה להצטרף אליו, תומכת בשתי ידיה בתחתית הכבודה. יחדיו הם דחסו את התיקים לתא המטען הקטן.

אויי זה היה כבד…,

אני מצטערת… לא שמתי… הם אמרו יחד זה לזו.

היא עיוותה את פניה בדאגה בראותו מנסה לשלוט בקצב נשימתו שגבר.

הוא הניח את ידיו על מותניו, לקח שאיפה ארוכה והשתעל קלות. השיעול סייע לו להשיב סדר לנשימתו.

משהסדיר את נשימתו פנה אליה ואמר : אני לא נהג שלך, כי אם הנהג שייקח אותך לשדה התעופה, גבירתי הצעירה, הוא הביט בה מבעד לזגוגיות משקפיו וקורטוב של חיוך ריכך את הקמטים שמסביב לעיניו. מפיו הטפה זו נשמעה מנומסת. כעת היא הרגישה רע עם עצמה עוד יותר.

קדימה, הדרך ארוכה וכדאי שנזדרז אם ברצוננו להקדים ולהגיע בזמן, אמר בטון החלטי וטרק את דלת תא המטען.

היא התיישבה לצידו. לא עניין שבשגרה מבחינתה, להתחשב בכך שנהגה להתחמק מכל אפשרות לשיחה עם נהגי מוניות אחרים, תוך שהיא נוהגת לשבת במושב האחורי, לכוון מבטה אל הרחוב או לשחק במכשיר הנייד. לעיתים נתקלה בנהגים שששו לשוחח עימה על אף שפת גופה שלא הזמינה זאת. I am sorry but I don’t speak Hebrew נהגה לענות לאלה שניסו את מזלם בשיחה. לרוב תרגיל זה עלה לה בשקלים נוספים שבשמחה הסכימה לוותר עליהם ולו רק על מנת לחסוך בשיחות נימוסין על מזג האוויר, המצב בכבישים או על המצב הפוליטי עם נהג זה או אחר.

בשפתו המדוייקת הוא הזכיר לה את סבא שלה, שבילדותה נהג לתקן את שפתה המשובשת. שחר חמודה, איך היה היום שלך בגן ?, הוא היה מקניט אותה ביודעו שהיא בגרה ופוקדת כבר את בית הספר, והיא הייתה משיבה : אבל סבא, אני לא בגן, אני כבר בבצפר. שחר יקירה, אומרים בית הספר ולא בצפר, אני צריך לתפוס את המורה שלך לשיחה אם כך את מדברת.

לכשבגרה ונשאלה לשלומה ואיך היה עם החברים אתמול בערב, הייתה עונה סבבה או חבל על הזמן.

הוא מצידו היה משיב בתמיהה, אם חבל לך על הזמן, אז מדוע הלכת ?, תגובה שהייתה זוכה לפרץ צחוק קל שנכבש במהירה ומבט מתחשב מצידה.

דקות ארוכות של שתיקה ליוו את נסיעתם האיטית בין רחובות העיר. דרך המראה הימנית הוא הבחין במבטה הפונה לרחוב ובעינייה השחורות העצומות למחצה. מבטה היה חתום ונדמה כי על אף שהיא רואה את הדרך חולפת על פניה, היא איננה מפנימה דבר. פנייה ימינה ושמאלה ומייד אחר כך שוב ימינה והמונית השתלבה בדרך המהירה. מזרם המכוניות שמילא את הרחובות הסואנים של העיר לא נותר דבר.

האורות האדומים מקדימה, הצהובים ממעל והאורות הלבנים הקרבים במהירות מנגד נצצו בחן למולם, זורעים את החושך באינספור ניצוצות מרגיעים. תנועת המונית השתלבה בתנועת המכוניות השכנות ויחד עם עיקולי הדרך, הצטרפה לריקוד מאורות בוהק ומושלם. עקביותה של הדרך המהירה, זו המעניקה לילדים את שנתם, העניקה לה ביטחון מחודש והשקיטה את נפשה הסוערת. הוא הבחין בישיבתה שהפכה לנינוחה ולעינייה ששבו לבחון את הדרך, גם נפשו נרגעה יחד איתה.

הוא הפעיל את הרדיו-טייפ הישן וצלילים מילאו את חלל המכונית. מבעד למראה הוא צפה כיצד תווי פניה נמלאו בסקרנות. היא עצמה את עינייה והנגישה את אזנה לצלילים, ניכר כי סקרנותה גברה ככל שאלה הסתעפו והעמיקו.

וככל שהעמיקו, כך סדקו את קליפתה ואיימו למוטט את ביצורי הנפש שעמלה בבנייתם במשך שנים. היא דמתה בעיניו לפרח המקיץ משנתו, משווע למגע קרן-אור חמימה טרם יפתח את עלי כותרתו. לחלוחית מילאה את עינייה ובמשיכת אף היא אזרה אומץ לשאול אודות הצלילים שעושים כעת שמות בנשמתה. הם נשמעו לה מוכרים, מעין זיכרון ערפילי ורחוק הפרוס באיזורים הצחיחים של המוח, היכן שקו מחשבתה מתפוגג לו ונעלם.

מה אנחנו שומעים ?, היא שאלה בהיסוס.

מופתע מקולה הסדוק שהפציע לאחר זמן רב של שתיקה, והוא כמעט ושכח את שמה של היצירה המתנגנת זו תקופה ארוכה במכוניתו.

בטהובן.

שמעת עליו ?!, הוא הקניט אותה ביודעו שאדם בגילה וודאי שמע את השם בטהובן בחייו, אך לא יודע דבר אודותיו.

כן. כלומר לא. וודאי שלא. פעם היכרתי. היא ניסתה להסביר את עצמה שוב. סבא שלי זכרונו לברכה היה משמיע עבורי מוזיקה קלאסית. אני זוכרת שאהבתי במיוחד את אגם הברבורים. זה של צ’ייקובסקי נכון ?!

“נכון מאוד… פיוטר איליץ’ צ’ייקובסקי !, הוא הדגיש כל מילה בשמו. סבך וודאי היה בחור לעניין. אין טובה יותר ממוסיקה קלאסית, זאת את כמובן יודעת, כן ?!, אמר בטון סרקסטי.

היא נזכרה שסבא וסבתא לקחו אותה בגיל חמש לראות את אגם הברבורים של בלט בולשוי, וכיצד היא ישבה בניהם, מרותקת למראה ארבע בלרינות ארוכות לבושות בבגדי גוף לבנים וחצאיות-טוטו וקשת בשערן שנאסף לאחור. עינייה הבריקו וגופה נדרך למראה ארבעתן מקפצות במבנה אחד ובתיאום מושלם. ביופיין הן דמו בעינייה לברבורים כפי שציפתה מברבורים להיות. מלאת השראה, היא ביקשה מסבתה לומר לאמא שלה שהיא רוצה להירשם לחוג בלט, ובינתיים ניסתה להסתיר את ניסיונותיה הכושלים לעמוד על קצות האצבעות. לבסוף הצליחה לעמוד על קצות האצבעות וגם לרקוד מספר שנים בלט, אך לא התמידה בכך.

תחושת נוסטלגיה מתקתקה הציפה אותה וחיוך שליו ניסך על פניה.

אני מניחה שאתה צודק, אמרה.

הביטי, הוא הצביע על בן-לוויתם הדומם המשקיף אליהם ממרומי השמיים.

והיא הביטה — קו דימיוני נמשך מקצה אצבעו לעבר הכדור החלבי והכסוף המאיר בשלווה את דרכם. היא לא שמה לב אליו קודם לכן.

הירח מלא היום, הוא אמר והחזיר את מבטו אל הדרך.

היא המשיכה לבהות בירח, מדמיינת כיצד היא מושכת אותו וכיצד הוא גדל והולך, עד אשר הוא קרוב דיו למגע ידה. לכשיקרב, תתפוס אותו, תקשור אותו בחוט ואת החוט לידה שלה, כמו בלוני הצורות שהיו קונים לה הוריה בטיולי שבת בטיילת בתל אביב. לו רק תקשור את הירח בחוט, תוכל להלך איתו במזדרונות האפלים של חייה, להאיר היכן שנחוץ.

זוהי סונאטה לאור ירח. אמר ולא הוסיף.

המונית המשיכה לשייט בשלווה בדרך המהירה ושדות העשב שלצידי הדרך פיזזו למנגינת הרוח המנשבת.

נוכחותו המודעת של הירח סילקה מעליה את תחושת המועקה שריפתה את ידיה בחודשים האחרונים וגרמה לה להשתבלל בתוך עצמה. היא סרקה את חלל המונית — אלבום תמונות עם כריכה ירוקה ופינות ממתכת היה מונח סגור על גבי המושב האחורי ועליו מונחת חולצה משובצת מעומלנת היטב בשקית נצמדת שקופה. באין מפריע למוסיקה המתנגנת, היעדרו של מכשיר הקשר הורגש היטב, גם המונה בלט בחסרונו. היא צפתה בו — איך מבעד למשקפיו העבים הוא מצמצם מעט את עינייו שלא להסתנוור מתאורת הדרך, איך אחיזתו בהגה נוקשה ובטוחה אך יחד עם זאת גמישה ומסתגלת לתנועת המכונית. היא הצטמקה בכיסא והרגישה שוב הנכדה הקטנה של סבא.

אתה לא נהג מונית טיפוסי, אני חייבת לומר, זאת הרגישה למן הרגע הראשון.

הוא כבש את צחוקו המתגלגל והתאמץ לסגל לעצמו ארשת פנים רצינית יותר, וכיצד על נהג מונית טיפוסי להיראות גבירתי הצעירה ?, שאל.

אני לא בדיוק יודעת, אבל אני בטוחה שלא כך נראית מונית רגילה. זאת אומרת, אם אינני טועה, אין כאן מכשיר קשר וגם לא מונה…, אמרה.

הוא שתק למספר רגעים, חייך, ולבסוף אמר : זו אכן איננה מונית רגילה, אך יש לכך גם הסבר טוב… הסיבה שלא מותקן כאן מונה היא משום שמחיר הנסיעה נקבע מראש, זאת את וודאי יודעת. למכשיר הקשר אינני זקוק משום שאני לוקח נוסע אחד בלבד, בערב אחד בכל חודש… לפי בחירתי כמובן.

מזתומרת נוסע אחד בערב אחד בחודש ?, היא שאלה וראשה כבר התמלא מחשבות מאיימות.

הוא שם לב לגופה שנדרך באחת, לישיבתה הזקופה, לכך שסידרה את שערה אל מאחורי אזניה, לידיה האוחזות בשולי המושב. היא דמתה לכדור המונח בבית הבליעה ומחכה לנקירה.

אני מניח שכאן נדרש הסבר שיניח את הדעת ומכיוון שאת חדת הבחנה ומכיוון ששאלת… אומר שמפאת גילי, אינני יכול לעסוק בהסעת נוסעים שעות ארוכות, על כן אני עוסק בכך במידה הראויה. בשלב זה תאלצי להסתפק בהסבר צנוע זה גבירתי הצעירה.

לצלילי מוצארט ושופן הם הוסיפו לנסוע עוד שעה קלה. היא עצמה את עינייה, הרכינה ראשה לאחור ואפשרה לצלילים לשטוף את גופה, לנקות מעליה את אבק השבילים של חייה. בכל מאודה רצתה לעוף, לרחף מעל מציאות חייה העגומה, לדלג בקלילות אגבית מעל מחסומי נפשה כפי שהייתה מדלגת בילדותה מעל שלוליות הגשם בדרכה לבית הספר. לו רק יכלה לבקש מציפור הנפש שתפתח עבורה את המגרות הרגש הנכונות, או אז יתפרצו ויסירו בכוח את המשקולות האזוקות לרגלייה. חופשייה מדפוסים ישנים, תוכל אז לעוף הרחק או לפחות להתקדם קדימה.

הם עצרו בתחנת דלק שלצידי הדרך. המונית צריכה דלק, ואני צריך להתפנות, הוא אמר. אני מתנצל, זה ייקח רק כמה רגעים, להביא לך משהו לשתות ?.

הוא מיהר לדומם את מנוע המכונית, להתיר מעליו את חגורת המושב ולפתוח את הדלת. צינת הלילה חדרה לחלל המונית וגרמה לה לסור מהרהוריה. אהה לא… תודה…, היא השיבה בפיזור דעת והצטנפה בין זרועותיה. התהייה אודות האדם היושב לצידה זה שעה ארוכה הדהדה בראשה כפעמוני רוח כבדים. היא משכה את מבטה לאחור, סקרנותה הייתה כעת לכדי חץ מחודד השואף להינעץ במושב האחורי. היא ליוותה אותו בעינייה בזמן שנכנס לחנות הנוחות, ומשהייתה בטוחה שאין הוא מסוגל לראותה, אזרה אומץ ואספה את אלבום התמונות לחיקה. היא הניחה אותו על ברכיה וליטפה את הכריכה הקטיפתית הירוקה. ריח נפטלין דק נתפס בנחיריה והזכיר לה את ארונות הבגדים האינסופיים של סבתה. בילדותה נהגה להתגנב לחדר השינה שלה, לפתוח את ארונות הבגדים ולהתגנדר כמותה. היא אהבה להביט בעצמה במראה שלצווארה ענק פנינים לבנות שהגיע לה כמעט עד הברכיים, כובע קלוץ’ עשוי קטיפה לבנה, ואודם שנמרח ברשלנות חיננית.

בחרדת קודש היא עילעלה בין דפי הניילון המצהיבים, וכמי שאיננה מורגלת בחיטוט, ליבה הלם בחוזקה וידייה רעדו מהתרגשות.

שני ילדים בונים ארמון בחול, נהג המונית ואישה אחת, שוכבים לצידם על מגבת חוף גדולה. הם מביטים למצלמה בחיוך מסונוור. “הם נראים מאושרים”, כך חשבה לעצמה. היא הוציאה את התמונה מפסי הניילון והפכה אותה — ‘חוף פרישמן, תל-אביב קיץ 71. אנחנו, נדב ודגן’. בתמונה אחרת הוא ואותה אישה נראים צעירים בהרבה — ‘12 במאי 60 — אילנה ואני — חתונה — מלון דן, תל אביב’.

היא המשיכה לעיין בתמונות שלא אורגנו בסדר המספר סיפור. היא נעה אחורה וקדימה בזמן בין הדפים, תמונות בשחור-לבן ובצבע, גדולות וקטנות, היא הפכה תמונה אחר תמונה — ‘חג חנוכה, נדב מכבה את הנרות, דצמבר 69'… ‘דגן, יום ראשון בכיתה א’, ספטמבר 76'… ‘בר מצווה לנדב, ינואר 75'…

מבטה התעכב על תמונה של שלושה. נדב עומד עם תיק גדול על הגב בין הוריו. מימינו אילנה חובקת אותו סביב מותניו ועינייה אדומות מבכי. אביו לשמאלו מניח יד מחבקת סביב כתפו. ‘נדבי מתגייס לצבא, אוגוסט 81'. בהמשך אלבום התמונות הונחו גם גזרי עיתונים משנת 82 שלא הותירו מקום לספק. היא המשיכה לדפדף בין הדפים. ‘מלחמת המפרץ, חדר אטום — אילנה, דגן ואני — רמת גן, ינואר 91'… ‘דגן מסיים לימודי משפטים, מאי 97'… ‘דגן מתחתן, ספטמבר 98'… ‘דגן…’

תחושת מועקה התנקזה במהירות מכל חלקי גופה והצטברה באיזור הבטן העליונה, לוחצת על השרעפת וסוחטת את הריאות. היא פתחה את חלון המונית ואיפשרה לאוויר הקר לצנן את נפשה. היא הניחה את ראשה על גב המושב, עצמה את עינייה ושאפה שאיפה ארוכה. באיטיות היא הוציאה את האוויר החם מבעד לשפתותיה. כועסת על כך שסקרנותה הובילה אותה לדעת את שלא הייתה צריכה לדעת, היא סגרה את אלבום התמונות והשיבה אותו למקומו במושב האחורי.

צליל הדלת הנפתחת הפתיע אותה. נהג המונית נכנס ובידיו שתי כוסות קפה לדרך וממתק ‘פסק-זמן’.

אני שוב מתנצל על העיכוב, אך מייד נשוב אל הדרך. נגיע בזמן כמו שצריך, אין ממה לחשוש… קפה ושוקולד לגברת ?, הוא שאל בעיניים רכות.

בחיוך מבויש אספה את כוס הקפה מידו.

נע בכבדות ממרומי השמיים, הירח המשיך ללוות את דרכה. מיקומו החדש ביחס לדרך המהירה, אפשרה לאורו הכסוף להבהיר את האופק ולפתוח את הראות לרווחה. היא הביטה בירח דועך לאיטו ממרומי השמיים לכיוון מערב וליבה נחמץ, הוא נראה לה בודד.

הוא החליש מעט את המוזיקה ובעדינות מתחשבת שאל : לאן את נוסעת ?

היא שתקה לרגע ואז אמרה : רחוק. אני נוסעת רחוק.

וזו וודאי איננה הפעם הראשונה שאת נוסעת רחוק ?!

לא לא… הייתי שם כבר כמה פעמים

באם יורשה לי לשאול, ואת כמובן לא חייבת להשיב… מדוע את נוסעת ?

היא השתהתה לרגע קל ואמרה : אני צריכה להתאוורר, להתמלא מחדש… אתה מבין ?, היא קיוותה שיספק בזה, אך הוא המשיך ללחוץ…

זאת אומרת שאינך יכולה להתמלא כאן ועכשיו… לשם כך את חייבת להרחיק…

כאן אני מתרוקנת… מתכלה… אני לא מי שאני רוצה להיות…, דמעות ראשונות חנקו את גרונה.

מדוע ?

היא לא השיבה לו, רק נשאה אליו את עינייה, כפי שהיא נוהגת לעשות מפעם לפעם בשעת לילה מאוחרת, מביטה בו מביט בה מיואשת. בכל מאודה חשקה בו שימשוך, שיחלץ אותה מהספירלה הארכמדית שאליה נקלעה, ממערבולות החיים שכופים עליה לצלול, מהגלים שמוסיפים לגופה עוד קו שבר. בכל מאודה השתוקקה לגאות, לו רק היה מושך. בלילות של ירח מלא דמיון הופך למציאות.

היא ביקשה שיעצור את המונית בצד הדרך וכך הוא עשה. הוא האט וגלש באיטיות לשולי הדרך עד שהמונית נעצרה לחלוטין. היא התירה את חגורת המושב מעליה, פתחה את דלת המונית, קיפצה מעל מעקה הבטיחות ופרצה בריצה בשדות המוריקים. היא רצה ורצה עד שלבסוף נעצרה. אל מול שמיים זרועים באינספור כוכבים, היא נשכבה על העשב הרך ופרצה בצחוק גדול מהול בבכי. היא נשארה כך עוד דקות ארוכות עד אשר התיישבה וצפתה כיצד הירח המזדקן מלא הוד והדר צולל אל תוך מים מלוחים.

הוא הגיע מספר דקות מאוחר יותר ובידו שמכה דקה. הוא הניח את השמיכה על כתפיה והיא התעטפה בה. הוא התיישב לידה, צופה יחד איתה בשקיעת הירח ממערב ובשמיים שאורו להם מזריחת שמש שבוא תבוא עוד רגע. בשעת בוקר מוקדמת, העייפות ניכרה בשניהם. היא הניחה את ראשה על כתפו ואמרה : סבא… קח אותי הבייתה.