המהנדס הלוחש לפעוטות

ספרון זה נכתב לאחר כחמש שנים בהן טיפלתי ארוכות בשתי בנות שנולדו בהפרש של שנתיים. אשתי עבדה בתחום תובעני במיוחד ובשל נסיבות שונות נאלצנו להסתדר בעיקר בעצמנו. בשל כך נאלצנו ללמוד בדרך הקשה וללא “אמצעי מילוט” נוחים כמו לקרוא לסבתא בעיתות קשות. בנותיי נאלצו להתמודד עם אב שלומד דברים בדרך הקשה, אך נדמה לי כי המסע נעם לכולנו בסופו של דבר.

כמהנדס החווה הנדסה כדרך חיים נקטתי גישה מסוימת לטיפול בשתי בנותיי, גישה אשר נדמה לי כי יש בתיעודה לעזור לאלו אשר מעוניינים לשפר את יכולת התמודדותם עם ילדים. במשפחות רבות הגבר לא נאלץ לטפל לבדו בילדים לזמן ממושך היות ומערכות התמיכה קיימות. עם כל המודרניות, נשים רבות רואות בטיפול בילדים חובה שלהן יותר מאשר של בני זוגן. לכן מרבית הגברים שאני מכיר לא פתחו מיומנות זו. בעלותי על הכתב את מה שלמדתי אני מקווה להציג להורים נקודת מבט אחרת על אופן הטיפול בילדים, ואפילו אם הדברים לא יהיו ישימים כמות שהם לפחות יספקו חומר למחשבה.

שאר הספר מחולק לנושאים שונים, ללא סדר מחייב ביניהם.

בברכת הנאה רבה

אא


כמו כל משימה הנדסית, טיפול בילדים דורש תכנון. תכנון בסיסי של היום מאפשר להמנע ממצבים של עייפות, שעמום, רעב וחוסר שביעות רצון כללי. הימנעות ממצבים אלו חשובה ביותר כדי לשמור על מצב רוב כללי טוב של כל המשפחה. רגעי בכי ומריבות עשויים להתפתח לשארית יום לא נעים כלל וכלל, ולכן חשוב למנוע מראש התפתחותם של מצבים כאלה ככל שניתן.

סדר היום הכללי של פעוטות יכלול מקטעים של שעתיים עד שלוש אשר יתחילו באוכל או חטיף (תלוי בשעה), ימשיכו בפעילות מאתגרת, וימשיכו בפעילות יותר שקטה.

לדוגמא

7:00–7:30 — ארוחת בוקר

7:30–9:00 משחק

9:00–10:00 נסיעה ברכב

10:00–10:30 חטיף

10:30–12:30 טיול

12:30–13:00 ארוחת צהריים

13:00–13:30 פעילות

13:30–14:30 נסיעה + שנת צהריים לילדים

14:30–15:00 סרט (ומנוחה להורים)

15:00–15:30 חטיף

15:30–16:30 עבודות אומנות

16:30–18:00 גן משחקים

18:00–19:00 ארוחת ערב

19:00–20:00 אמבטיה / סיפור

יש מספר שיקולים אשר הביאו אותי לקבוע סדר יום שכזה.

ראשית, מזון — יש לו תפקיד מכריע ביכולתם של ילדים לשמור על ריכוז וקור רוח. חשוב לקבוע לוח זמנים מסודר לארוחות כדי שמצד אחד לילדים תהיה האנרגיה לה הם זקוקים, ומצד שני כדי למנוע זלילה מתמשכת לאורך היום בכל פעם שהילד מפגין חוסר שביעות רצון. חשוב לנסות לתת לילד הזדמנות לאכול כל שעתיים בערך. כמו כן הימנעות מהרבה ארוחות קטנות תורם גם לכך שהילדים באמת יפתחו תיאבון ואכן יאכלו בשעת ארוחות אלה.

שנית, הפעילות — אחרי הארוחה לילדים יש אנרגיה וזה הזמן להעסיק אותם בפעילות הדורשת יכולת ריכוז או מאמץ גופני. לאחר מכן רמת האנרגיה של הילדים יורדת מעט וניתן לנצל זאת לפעילויות שקטות יותר, כגון נסיעה ברכב. יוצאת דופן היא ארוחת צהריים — כמו מבוגרים, אחרות צהריים היא גדולה יותר ולכן לאחריה ישנה נטייה להירדם — חשוב לנצל זאת כדי לספק לילדים שנת צהריים. לא פחות חשוב מכך — יש למצוא זמן מנוחה גם להורים כדי לאפשר גם לכם מנוחה.

חשבו על יום טיפוסי בו ביליתם עם הילדים — האם היה לו מבנה דומה? האם דילוג על ארוחה או פעילות שנמשכה זמן רב מדי הובילה למתח וריבים?

בפעם הבאה בה אתם מתכננים יום פעילות, בדקו האם הוא מתחלק לבלוקים כאלו של שעתייים או שלוש ונסו לתכנן בהתאם. חלק מההורים עושים זאת בטבעיות פשוט על ידי קשב לילדים, אולם דרכם של המהנדסים מצריכה תכנון… עם הזמן סדרי יום כאלה הופכים לטבע שני, ובמהלך היום מתאימים את התכניות כדי לאפשר לילדים את נדנדת האנרגיה הרגילה שלהם.


כל הורה מוצא עצמו בשלב מסוים מתמודד עם ילד שאינו שולט בעצמו. זכורה לי במיוחד סצנה טרגית/קומית שאינני זוכר איך התחילה אך שיאה היה בבתי הבכורה שרועה על הרצפה וצורחת “מ-ל-פ-פ-ו-ן!” והיא בכלל לא אוהבת לאכול מלפפון.

הדבר החשוב ביותר להבין הוא שהילד אינו שולט בעצמו. לצעוק עליו לא יעוזור כיוון שהוא אינו יכול להפסיק את הטנטרום מתוך מודעות. כדי להפסיק טנטרום יש לאפשר לילד לחזור לשליטה — בדרך כלל על ידי מזעור גירויים. יש מספר רב של דרכים לעשות זאת, אזכיר כמה:

חיבוק ושקט — פשוט לחבק את הילד ולתת לו להרגיש בטוח. עדיף למזער גירויים ולכן לא כדאי לנסות להתחיל דיון בשעה שהילד במצב כזה.

פינת מחשבה — לשים את הילד בפינת מחשבה למספר דקות כפי גילו, ולהשתדל להתייחס אליו כמה שפחות. זאת כיוון שתשומת לב רק תדרבן אותו להשתולל יותר כדי לקבל עוד יותר תשומת לב.

פן נוסף של הטנטרום הוא הקשר לרמת הגלוקוז בדם. ניסויים הראו שיכולת הריכוז של אנשים השתפרה כאשר ניתן להם מזון עם גלוקוז (כמו סוכר). לעתים חטיף (למשל פרי) יכול לעזור מאד לילד להשיב לעצמו את השליטה העצמית ולצאת מהטנטרום. זה לא אומר שצריך לקפוץ על הילד עם חטיף כל פעם שהוא מתעצבן, אבל חשוב להבין את הקשר בין הזמן שעבר מהפעם האחרונה בה הילד ניזון ובין יכולתו להתרכז. לפעמים קושי זה לשלוט בעצמו מוביל לטנטרום שיכול היה להימנע עם ארוחה מסודרת. בנוסף חטיף יכול לעזור גם בדיעבד — אם הילד איבד שליטה אז ניתן לחכות מעט שיירגע ואז להציע לו חטיף. פעמים רבות מתברר שהילד אמנם רעב והדבר עוזר לו גם להירגע וגם להשיב לו את יכולת הריכוז.


המונח ביגר אלסוור (bigger elsewhere) לקוח מפרק של הסדרה “מסודרים”. החבורה מתמודדת עם משבר יחסי ציבור וכדי להסיח את תשומת לב הציבור מהמעשה הפסול שלהם (הפעלת כוחות צבא להחזרת מכונית גנובה) הם מייצרים אירוע חדשותי גדול יותר בנושא אחר לגמרי (בניית צינור מים מטורקיה לכנרת).

לעתים ילדים מוצאים עצמם נתפסים לדבר מסוים שמטריד אותם ומסרבים להרפות ממנו — למשל ילד אחר שמשחק בצעצוע שמוצא חן בעיניהם. פעמים רבות ההורה ינסה להסביר לילד באריכות את עובדות החיים — הצעצוע שייך לילד האחר והוא לא מעוניין להתחלק בו. באם הילד מסרב להרפות מהנושא, עדיף להציע לו אפשרויות חלופיות שאותן יוכל לנסות, למשל להראות לו צעצוע אחר אשר עשוי למצוא חן בעיניו.

דרך אחרת לנסח זאת — במקום לחזור ולאמר לילד מה הוא *לא* יוכל לעשות, נסו להציע לו דברים אותם *כן* יוכל לעשות.

נסו זאת בפעם הבאה שאתם מוצאים עצמכם חוזרים ואומרים לילד מה אסור לו לעשות. זו אינדיקציה מצוינת לכך שעליכם לנסות את הגישה החיובית.


לשמור על ילד אחד זה קשה.

לשמור על שניים זה קשה פי ארבע.

מה קורה אם אתם מוצאים עצמכם במיעוט? למשל הורה אחד עם שני ילדים או יותר?

אם הילדים מספיק גדולים בשביל להעסיק את עצמם אז אתם מסודרים.

אם לא, נסו להפוך את הקערה על פיה.

במקום שתהיו במיעוט הפכו לרוב. מה הכוונה? הפעילו את הילדים כדי שיטפלו אחד בשני.

מה שחשוב למנוע הוא מצב בו כל ילד רוצה לעשות משהו אחר במקום אחר. פשוט לא יהיה ביכולתכם להיות בכמה מקומות בו זמנית, והתוצאה הבלתי נמנעת היא שילד אחד יזכה לעשות מה שרצה לעשות, ואת הילד השני תצטרכו לגרור לפעילות שלא מעניינת אותו. לרוב זה נגמר בבכי.

אם יש מספר ילדים בני אותו גיל, פעמים רבות יש להם שפה משותפת ונושאי משחק משותפים והכי פשוט לדאוג שיוכלו לשחק ביחד בסביבה בטוחה. כך תדעו שהם מעסיקים אחד את השני ולא תצטרכו לרדוף אחרי כל ילד בנפרד.

אם יש ילדים במגוון גילאים, תנו לגדולים זכות (ואחריות) לטיפול בקטנים — הם בדרך כלל ירגישו גדולים ויעשו זאת בשמחה. למשל תנו לגדול לספר לקטן סיפור, או בקשו ממנו לעזור לו לעשות עבודת יצירה.

כך שני הילדים יהיו עסוקים באותו נושא ואתם יכולים לטפל בהם כקבוצה ולא כיחידים.

עצות אלו שימושיות במיוחד אם אתם מוצאים את עצמכם שוב ושוב אומרים לילדים מה הם לא יכולים לעשות. אמרו להם מה הם כן יכולים לעשות כך שיעסיקו אחד את השני


מצאתם עצמכם לקראת יום אותו תבלו עם הילד. חשוב לקחת אוכל לדרך כדי לשמור על תזונה מסודרת ולמנוע מצב בו תמצאו עצמכם עם ילדים רעבים ועצבניים.

לא צריך הרבה בשביל זה. השתדלו לתכנן ארוחה מסודרת בבוקר + צהריים + ערב, ובאמצע בין ארוחות אלה (כלומר כל שעתיים בערך) חטיף כלשהו.

ליום טיפוסי השתדלו לאכול ארוחת בוקר בבית. לאחר מכן ארזו פרי ואולי כריך לארוחת עשר. בצהריים נסו למצוא מסעדה/מזנון עם ארוחה בריאה (למשל פלאפל, או מזנונים קטנים שיש פעמים רבות ליד מקומות עם הפעלות לילדים). לאחר הצהריים אפשר לארוז פרי או חטיף נוסף או פשוט לעצור לאכול גלידה או לשתות שוקו.


שמרו בבית תיק גב פשוט ונח אשר יהיה מוקדש לדברים שדרושים ליציאה עם הילדים.

הנה רשימת הדברים אשר אותם השתדלתי לשמור בתיק. פשוט לתחזק את התיק כדי שיהיו בו דברים אלו והדבר מאפשר יציאה זריזה מהבית.

  • חיתולים
  • משחה להחלפת חיתולים
  • מגבונים
  • שקיות ניילון קטנות לחיתולים ואשפה
  • בקבוק קטן עם חומר חיטוי לידיים
  • תחתונים, מכנסיים, חולצה וגרביים להחלפה
  • קרם הגנה לשמש
  • כובע בהתאם לעונה (גם לילדים וגם להורים)
  • משקפי שמש
  • מצלמה
  • מספר עפרונות או צבעים לציור (שימושי לארוחת צהריים)
  • בקבוק מים קטן (או אפילו שניים)

את התיק כדאי להחזיק מוכן תמיד, ואז כאשר רוצים לצאת מהבית לוקחים פירות או חטיף וזהו — אפשר לצאת.


עם כל ההכנה והרצון הטוב, כל הורה מוצא עצמו בשלב מסוים עצבני עד מאד.

אולי פשוט היה יום ארוך. אולי הילדים גילו מיתר עצבים חדש לפרוט עליו. אולי דברים לא כל כך הסתדרו באותו יום.

בכל מקרה כולם מוצאים את עצמם בסיטואציה הזו.

אין תרופת קסם (עד כמה שידוע לי). כולם מאבדים סבלנות בשלב כזה או אחר. הדבר נכון במיוחד בגלל שילדים הם מומחים בלנסות להוציא את ההורים שלהם משלוותם.

הדבר שהכי עזר לי במצבים אלו הוא לקחת צעד אחורה (לפחות מנטלית) ולשאול את עצמי: בשביל מה אני פה? הנה אני עם הילדים שלי, אני צועק עליהם והם צועקים עלי בחזרה וכולם כועסים. אני פה כי אני רוצה שהילדים שלי יהיו מאושרים. אני רוצה שיגדלו בסביבה שמחה וסבלנית. אם מסתכלים על הדברים מנקודת המבט שלהם, לצעוק ולריב לא יעזור בכל מקרה. אז עדיף להירגע, ולנסות לגשת אליהם בגישה רגועה, חיובית ואפילו חייכנית. הרי זו הסביבה שאתם רוצים להעניק להם — אז העניקו להם אותה.

מצאתי שגישה זו עזרה לי מאד להירגע בעתות קושי ותרמה לפתרון הרבה יותר מהיר של המצב מאשר להמשיך להתעצבן.

אז בפעם הבאה שאתם נכנסים לטנטרום נסו לקחת צעד כזה אחורה ולהשיב לעצמכם שליטה במצב.

אם זה לא עוזר פשוט תכירו בגבולות שלכם, תקראו לאשה/לבעל/לסבתא/למטפלת, ותסבירו להם שאתם זקוקים לקצת שקט ובקשו שיטפלו בילדים קצת… אם אף אחד מהם לא בסביבה — נשמו עמוק ועשו כמיטב יכולתכם.

בהצלחה!