Stop, Chill

חוקי התנועה בארה”ב קצת משונים. התרגלתי כבר שמותר לפנות ימינה באדום, זה כיף. אלא, אם מי שלפניך ממשיך ישר, לכן עומד וחוסם לך את הפניה המיוחלת באדום. התרגלתי כבר שבירוק, אפשר לפנות שמאלה בתנאי שנתת זכות קדימה למי שבא מולך. התרגלתי כבר שבכבישים ראשיים מסוימים יש באמצע נתיב שמותר לשני כיווני התנועה לסוע בו כשרוצים לפנות שמאלה.

לדבר אחד לא הצלחתי להתרגל. צמתים של ארבעה כיוונים, בהם לכל הנתיבים יש עצור. החוק במקרה הזה הוא שמי שהגיע ראשון נוסע. אבל זה לא נתפס. בארץ, כשיש לי עצור, לאף אחד אחר אין ולכן אני תמיד מחכה שכולם יעברו. פה, גם אם אני מגיעה ראשונה, אני מחכה שכולם יעברו ולא מבינה למה הם עוצרים!


יש לי חברה חדשה! פגשתי אותה באחד משיעורי הספורט. שתינו היינו חדשות שם ושרדנו יחד את השיעור. אחרי זה היא הזמינה אותי לצאת איתה ועם חבריה. מפה לשם התפתחה חברות מפתיעה. כבר יצאנו כמה פעמים, למסעדה מקסיקנית, לבר, לארוחת בוקר ולמופע מוסיקה בחינם בדשא.

קוראים לה שרון, היא בת 45. גרושה, 3 ילדים. היא סבתא. כן. הבת הקטנה שלה בת 20 ונכד בן 7 חודשים. והיא מגניבה. תוכלו למצוא אותה בפייסבוק שלי. ופה.

אני אפילו מופיעה באינסטה (אינסטגרם, ימוש) של חברה שלה!

הנה קצת מהאווירה על הדשא


הלכתי לעשות מניקור. יצא גרוע.

המניקוריסטית היא תאילנדית בת חמישים ומשהו שנראית כמו ילדה. היא בחדר כושר כל יום מארבע בבוקר עד שבע. לא הפסיקה לדבר. סיפרה לי על איזו מסעדה תאילנדית שהיא הולכת אליה כל הזמן. מפה לשם, כמה ימים אחרי זה מצאתי את עצמי במסעדה התאילנדית אוכלת צהריים עם המניקוריסטית שלי. היה כ”כ טעים ואפילו נשאר לקחת הביתה.


כל הזמן שומעים פה את המילה צ’יל.

Chill

כולם פה צ’יל. כולם פה עושים אינסוף ספורט, יוצאים לאינסוף ברים וכולם פה צ’יל.

אולי לכולם פה חם והם מנסים לשכנע את עצמם שלא.

קעקועים, זה קטע חזק פה. אוסטין שמה את ת”א בכיס הקטן.

(ימוש, אל תדאגי)


דוגמית של מבחר רטבי הברביקיו

הסופרמרקטים פה ענקיים. כל פעם מנסה אחד אחר. כל פעם לוקחת כמה מוצרים שאני צריכה, כמה מוצרים שאני לא צריכה, מנסה להיות חדורת מטרה לכיוון הקופה, לשלם ולברוח.

פחד אלוהים.


אני רוצה מגפיים מטקסס. זה נורא יקר. ממשיכה לרצות. המשך יבוא.