החיים לא צפויים

המשפט ששמעתי לא פעם ולא פעמיים בחיי. אני מהטיפוסים האלה שכל החיים שלהם מתוכננים. יש יגידו רובוט, אבל ככה אני אוהב. מאז שאני הייתי ילד קטן, מאוד אהבתי לתכנן דברים מראש. באיזו שעה אלך באיזו שעה אחזור, בבית ספר מתי אכין שיעורים מתי לא. הייתי מתגמש אבל לרוב הייתי מאוד צמוד לתכנונים שלי. היה מאוד קשה לתפוס אותי לא מתוכנן.

בצבא הדברים היו כל כך קלים לי, הכול בצבא הולך לפי הלו”ז. אין יותר מדי מקומות להתבלבל. קמים בשעה מסוימת, עובדים עד שעה מסוימת, הולכים לישון והכול חוזר חלילה. אני מאוד אהבתי את המערכת השעות שלי. אפילו שקלתי להישאר בצבא בגלל זה, אבל החיים — לא משנה כמה תתכנן וכמה תהיה צפוי — הם ימצאו את הדרך שלהם להפתיע אותך.

השתחררתי — כי זה לא התאים לי בסופו של דבר למסלול הרגיל של החיים שתכננתי לעצמי — טיול, לימודים. אחרי השחרור הייתי כל כך עמוס בתכנון הטיול שלי שלא הייתי יוצא מהבית. לא הבנתי את האנשים האלה שנוסעים לחצי שנה ליבשת אחרת מבלי לדעת מה קורה איתם או לתכנן משהו. אנשים כאלה תמיד הפתיעו אותי, אני לא הצלחתי להבין מה מניע אנשים להגיע למקום חדש ופשוט לתת ל”הזדמנויות” להנחות אותך. איך אפשר לתת לגורם חיצוני אחר לתת לשלוט על החיים שלך. הם שלך ואתה אחראי עליהם.

כמובן כמו שכבר אמרתי, חשבתי שאני שולט בחיים שלי — רק אני. אבל זה לא היה כך. שבועיים לפני שהייתי אמור לטוס סוף סוף, נסעתי לאסוף את התרמיל שהזמנתי בחנות למטיילים. הכול היה מתוכנן לאותו הערב — תיק — הרצאה אחרונה על בוליביה — ארוחת ערב עם שני — קריאת ספר — שינה. כמו שאני אוהב — תכנון.

בדרך לחנות מטיילים, 2 רחובות לפני החנות, עמדתי ברמזור עם האוטו שלי. היה אדום. הייתי שקוע במחשבות, האנשים חצו במעבר חצייה, היה יום בהיר ורגוע. פתאום הטלפון שלי התקשר, הצלצול הרחיק אותי מהמחשבות שלי, “שיר טוב מה ששמתי לרינגטון” חשבתי לעצמי באותו הרגע, הסתקרנתי מי מתקשר, הושטתי את היד לעבר הטלפון — ראיתי על צג “מספר חסוי”. “פרסומות” חשבתי לעצמי ועזבתי את הטלפון בלי לענות, הוא המשיך לצלצל. בעודי מרים את הראש מהמכשיר הסלולארי ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי. אוטו בא מכיוון ימין במהירות מופרזת, מלי להאט, לעצור או להסתכל על התמרורים. האוטו עשה פניה חדה לכיוון השורה בה עמדתי. כנרא התכנון של הנהג היה להיכנס לנתיב של הפניה, אבל כמו שכבר אמרתי החיים לא מתוכננים. במקום להיכנס לנתיב הנהיגה, הרכב עם כל הכוח והעוצמה, התנגש בי.

מה שאני זוכר מהרגע הזה זה לחץ מטורף שהופעל עלי לכיוון הראש והחזה, חוסר היכולת שלי לשלוט בדברים, והטלפון ממשיך לצלצל: “מישהו שומע אותי, אותי, אותי…”,

אני לא אכנס כרגע לסיבות שגרמו לנהג המתפרע להגיע למצב אליו הוא הגיע, או לנסת לשפוט אותו או לא. זה לא המקום שלי.

אני רק אספר לכם שאני יצאתי מזה יחסית בזול, כמה ימים בבית חולים, רגל עם גבס במשך שלושה חודשים הקרובים, צלעות שבורות, אוטו שהלך לעולמו, אבל בזכות ביטוח רכב שעשיתי לפני, הכסף והתשלומים לא היו צריכים להדאיג אותי.

כמובן שלא טסתי לשום מקום ודי התוכנית שלי התפרקה. אבל היי הרגע הזה היה סוג של ניעור בחיי, הפסקתי לחיות בטבלאות. התעטשתי, וכעת אני לא מוכן לחיים, אבל אני גם לא מתכנן.

One clap, two clap, three clap, forty?

By clapping more or less, you can signal to us which stories really stand out.