ויזואליזיישן

הלימודים כבר התחילו כמה ימים לפני שהגעתי וכיאה לישראלית שכמוני הייתי צריכה להבין מה הפסדתי. אז התחלתי להכיר את כולם כי חשבתי שהם כבר הכירו ביניהם. אין ספק שהאמרה לגבי המקל בתחת בתחת היא נכונה. אבל המשכתי בשלי. הקורסים התחילו ומצאתי את עצמי מוקפת בשבבי אלקטרוניקה כשכל מה שאני חושבת עליו זה — זה

מלא שיעורים וקורסים… האמת שהמוח שלי מוצף באינפורציה. אבל זה די מדהים מה שקורה כאן.המון אמנות, המון עיצוב, תערוכות, מיצגים וקורסים מעניינים שנותנים מלא השראה. אז לאחר כמה ימים הגעתי לבית שלקחתי ב״איירביאנדבי״. למזלי נפלתי על זוג מקסים עם ילדה בת שנה שמגיבה אלי בעברית. הם פינקו אותי כבר בארוחה בארווארית (הם במקור ממינכן) שהייתה טעימה בטירוף. האמת שזה פשוט היה לשבת מחדש אצל סבא וסבתא חנה במושב. וזה חימם לי את הלב. הלחמים הטובים והטריים, הגבינות שמנת, נקניקים. אני לא אשקר ואגיד שנורא רציתי לחזור בזמן ולקחת את השולחן הזה למושב בבית הישן של סבא וסבתא ולשמוע אותם מתווכחים על דרך הגייה של מילים בגרמנית. מה שגם שוב הביא אותי לחשוב מה הם היו חושבים על הנסיעה הזאת לכאן… דבר שלעולם לא אדע. האמת שהמורה לגרמנית שלי (וכן אני לוקחת שיעורי גרמנית אבל מרב העומס שיש על המח שלי אני לא קולטת כלום) שאלה אותי קצת על ישראל…על התרבות.. ועל מה סבא וסבתא שלי היו חושבים על הנסיעה הזאת. שזאת שוב השאלה שתמיד גורמת לי לקחת נשימה …

אז אוכל. לאחר הארוחה המקסימה הזאת אני הכנתי את האוכל הישראלי שלנו ופינקתי את הגרמנים בצלחת חומוס משובחת ביחד עם שקשוקה, חציל וטחינה מלאת שום ופטרזויליה. מיותר לציין שאכלתי מלא והיה יותר מדיי אוכל שנשאר למהלך השבוע

ונמשיך עם אוכל. אחח..טעים . יש להם מנות מעולות. לוקח שעה בערך לקום מהשולחן ויום שלם של לא לאכול אבל זה שווה את זה. אז לאחר יומיים בערך בבית החדש שלי או שזה היה ביום הראשון שם ? (אני לא באמת זוכרת איך קוראים לי) הגיעה מסיבת תחילת השנה. ג׳ני — הבחורה שאני מתארחת אצלה וצל בן זוגה הצטרפה אליי למסיבה כי היא הכירה שם מישהי. בכלל..ג׳ני מקסימה. השאילה לי מעיל פוך משלה כי הבינה שאני לא ערוכה לקור האירופאי, באמת שלא יכולתי ליפול על אנשים יותר טובים שתרמו לפתיחות שלי כאן. אז מסיבת תחילת שנה — מאחר וכבר הזכרתי את העובדה שהיה לי חשוב להכיר את האנשים שלומדים איתי, אחד מהם ביקר בישראל לא מזמן ומסתבר שיש לו חבר ישראלי שנכח במסיבה. אז בן- הגיע וישר התחיל להכיר לי אנשים חדשים. האמת שמהנקודה הזאת ההרגשה שלי כאן לגמרי השתנה והכל נהיה מאוד טבעי. בן בחור מקסים שמסתבר שגר בלינץ לפני מספר שנים בעקבות אהבה :) וחזר לביקור חברים בדיוק בשבוע הראשון שלי כאן. אז באמת שזה מרגיש טבעי כאן. האנשים מאוד פתוחים, החברה שאני לומדת איתם ממש מקסימים וכל יום יש הזדמנות לצאת, להכיר אנשים חדשים ולהיפתח לתרבויות חדשות. המקום מוצף באמנות ובמקורות להשראה. זה מדהים. ומכאן גם מגיע התסכול של הבלאגן במוח שלי וההצפה במידע. מחכה בקוצר רוח להיות כבר במקום משלי ולמצוא את השקט שלי. זה חסר כאן, אבל אני מברכת כל יום על ההצפה התרבותית והחברותית הזאת.

הנה קצת מהאמנות הזאת..כדי לשטוף את העיניים ולהבין מה אני בכלל עושה כאן :)מה שיש כאן למטה זה חדר אינטרקטיבי בו הויזואל שעל הריצפה זז בהתאם לתנועה של אנשים. בנוסף החדר מאפשר צפייה בתלת מימד מה שיש בתמונה של גוף האדם. מדהים ומגניב

והנה עוד קצת מהמשך התערוכה — הכל התרחש בארס אלקטרוניקה . שזה המרכז הגדול כאן שמשלב בין טכנולוגיה, אמנות ומדע. התערוכה שהשתתפתי בה כאן לפני שנתיים נקראת ״ארס אלקטרוניקה״ ובכלל כדאי להסתכל קצת באינטרנט על המקום והפרוייקטים . המון סאונד, אמנות, עיצוב, טכנולוגיה.

וזהו.

One clap, two clap, three clap, forty?

By clapping more or less, you can signal to us which stories really stand out.