מי יכול להרשות לעצמו השכלה גבוהה? | רוטרדם בת-ים הפודקסט

השבוע, בזמן שגוללתי בפייסבוק, עלה בפיד שלי פרסום של המרכז הבינתחומי ברצליה לגבי תוכנית חדשה לתואר שני, למידה על עולם הטכנולוגיה ודמוקרטיה בעולם הסבוך הזה ובעיקר הטמעת מהלכים בעולם התקשורת, המדע, העסקים וכו’ באמצעות אותה טכנולוגיה.

איזו תוכנית חכמה ומופלאה, הם יודעים מה הם עושים שם במרכז הזה.

אז מילאתי פרטים וחיכיתי שנציג יחזור אלי לברר עוד פרטים על התוכנית ואולי אמצא סוף סוף את התחום שבו אני צריכה לעשות את התואר השני שלי.

לא עברה שעה ונציגה חמדמדה וחייכנית התקשרה אלי, היא ביררה את כל הפרטים שלי, באיזה ציון סיימתי את התואר, לפני כמה זמן, מה אני עושה היום ועוד כל מיני פרטים שהיו נחוצים לה כדי להרכיב עלי תמונה קטנה, רדודה וחסרת חשיבות.

ואז היא סיפרה לי מה אצטרך לעשות בשביל להירשם לתואר, היא פירטה את קורסי ההשלמה שאצטרך לעשות, עדכנה אותי שהתואר כולו נפרש על פני 3 סמסטרים רצופים, חורף, אביב וקיץ ואת כל המונולוג הזה היא סיימה בגולת הכותרת: עלות התואר.

ארבעים-ואחד אלף שקל.

אני אכתוב את זה שוב, כי אולי לא ראיתם נכון: 41 אלף שקל, עבור שלושה סמסטרים.

עלות של שנה שלמה של תואר באוני’ רגילה, עבור סמסטר אחד בלבד.

אחרי שהתאוששתי מההלם, שאלתי אותה אם יש, ממש במקרה, מלגה לסטודנטים מסויימים? אם יש איזו דרך שאדם שרוצה להצליח וללמוד את התוכנית המעניינת הזאת, אבל מבחינה כלכלית פשוט לא יכול להרשות לעצמו לשלם 13 אלף שקל ל 3 חודשי לימוד, האם הוא יכול לבקש עזרה איכשהו?

“לא”. היתה התשובה שלה, “לתכנית הזאת אין מלגה”.

מעניין חשבתי לעצמי, למה, בעידן שבו הכל פתוח ללימודים מרחוק, שכמעט לכל שאלה אפשר למצוא תשובה, כמעט כל פרופסור, דוקטור, מרצה, מעלה סרטונים ליוטיוב, כותב ספרים על תחומי ההתמחות שלו, מעביר הרצאות פתוחות בכל מיני פורומים, מזין לאתר חומרים שונים, מקליט פודקסטים, למה צריך לשלם כל כך הרבה כסף לתואר?

אני שואלת את עצמי שוב ושוב למה אני רודפת אחרי התעודה הזאת של התואר השני? למה חשוב לי, באופן אישי, שתהיה תלויה על הקיר תעודה עם חותמת שמאשרת שאם צלחתי את הייסורים של לימודים אקדמאיים זה אומר שאני מוכשרת יותר מכל אדם אחר שהוא אוטודידקט ולמעשה סיכויי ההצלחה שלו גבוהים בהרבה משלי?

הוא אסף ולמד את המידע בעצמו ואני הלכתי לשבת בכיתה שבה לעסו עבורי את החומר והגישו לי אותו על מגש של כסף.

למה אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי המסגרות האלו, התעודות הללו, מה אנחנו מבקשים מהם לאשר לנו?

במשך שנים לא נעתי, לא זזתי, עשיתי עבודות שלא תאמו בכלל, סליחה על היעדר הצניעות לרגע, את הפוטנציאל האמיתי שלי, פוטנציאל שכולם ראו חוץ ממני.

למה הצלחתי לפרוח רק אחרי שהאקדמיה אמרה לי שאני ראויה להצליח?

ויק אמרה לי פעם שהמעבר הפסיכולוגי שצריך לעשות משכיר לעצמאי, הוא כמו המעבר מעבדות לחירות, זו כמו התחושה של עבד שיוצא לחופשי. זה נשמע אידאלי ואדיר אבל בפועל אתה לא יודע מה לעשות עם כל החופש שיש לך וקל כל כך ללכת לאיבוד שם כשאין סדר יום, גם אם סדר היום הזה לא תאם לך וגם אם ממש סבלת ממנו.

אנחנו כולנו כמו בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצריים, יוצאים לחופשי ואובדים במדבר ומתחננים לחזור לשם, לסיר הבשר שידענו שנקבל בסוף היום מול כל החופש הלא ידוע בקצה השני.

אז אולי המרדף אחרי תארים ותעודות יושב על אותו בסיס?

יש לנו יכולת להשיג את הידע לבד, בעצמנו אבל אנחנו כל כך מפחדים שלא נצליח, שלא יאשרו אותנו שאנחנו חייבים להכנס לתוך כיתות סגורות, עם לוח ומרצה וללמוד כפי שלמדו לפני 300 שנה ולשלם על זה המון כסף כדי להרגיש שווים באמת.

אולי הצורך שלנו לקבל אישור חתום, כזה המוסכם על ידי אחרים גדול מהיכולת שלנו לאשר את עצמנו ואת היכולות שלנו? אולי בגלל זה עד היום לא עשיתי תואר שני, כי אני לא באמת מאמינה בחשיבות שלו, לא מאמינה שהתעודה הזאת תאמר עלי יותר ממה שאני אומרת לעצמי.

אני מבינה את הצורך בתעודה כי אז העולם יודע שהוכשרנו, אבל מה אם יהיו בחינות ממשלתיות בתחומים שונים, כמו בחינות לשכה וכולם יורשו לגשת אליהם? או כמו צרפת שמאפשרת לכולם ללמוד את השנה הראשונה בחינם ולראות כמה אתה מוכשר וכך לאפשר לך להמשיך ללמוד את כל התואר?

זה מאמר פתוח ואין לי תשובה מוחצת בסופו, אבל יש לי שאלה שארצה שקוראי המאמר הזה ישוחחו עליה בסלון שלהם, עם החברים שלהם ולפני שהם מגישים בקשה לתואר שלהם: איך זה שבשנת 2020 יש עדיין מקום שמרשה לעצמו לגבות 41 אלף שקל לשנה אחת, סכום מגוחך לכל הדעות, בפער ניכר על אוניברסיטאות אחרות, עבור ידע שאמור להיות נגיש ופתוח לכולם?

רות׳קה, בת-ים