אני אשתו היפה (?) והרופאה

נכתב על ידי אישתי היפה @HadasYechiam

בעלי האלוף החליט לצאת לדרך חדשה. לקחת את האני מאמין שלו ואת התשוקה שלו ולייעץ באופן עצמאי לחברות סטארט אפ. יואב הוא מהאנשים האלה שתמיד יש להם אור בעיניים, שחלק מהאג’נדה שלהם, מאז ומתמיד, היתה להשאיר עניין וברק בעיניים, לחתור קדימה ולאתגר את עצמו. כך הוא מתנהל. זה מאתגר משפחתית וזוגית, זה מעורר השתאות בעיניי וזה בעיקר מרענן לחיות לצידו ונותן השראה.

עם צאתו לדרכו החדשה, הוא הכין הרצאה שמציגה את אופן עבודתו, את הקווים המנחים שלו, את מחשבתו היצירתית ואת הכריזמה שלו.

כמו תמיד, לפני הצגת מצגת חדשה, או מייל חשוב שהוא עומד לשלוח, הוא ביקש להעביר לי את ההרצאה (כך גם אני עושה והוא נאלץ להחביא את הפיהוקים שלו כשאני מלמדת אותו על תגובה אלרגית חריפה או שברים בילדים). היה לי נעים לראות שכשהוא מציג את עצמו, הוא מזכיר כחלק מזהותו גם אותי ואת המשפחה שלנו. הוא גם מוסיף הערה — שאני יפה.

במהלך המצגת הוא אמר משפט שהזכיר לי סכמת טיפול במצבי חירום ברפואה. שיתפתי אותו והוא אהב את הדימוי, הוסיף את זה במצגת עם התאמה לעולם ההי טק. מסתבר שכשהוא מדבר על זה בהרצאה הוא מזכיר אותי שוב, הפעם כרופאה.

זה יואב. הוא עולם. שאינו מפריד בין חייו המשפחתיים, הזוגיים והמקצועיים לחלוטין, שמכבד את נקודות ההשקה ויודע לזהות את היופי שבהן. כי אם לא היה חי את כל העולמות באותה תשוקה, הוא לא היה הוא.

הוא סיפר לי שהיו נשים שראו בהערתו כלפיי ביטוי לשוביניזם. בדיעבד ממכרים ומכרות התברר שנוצר דיון אודות אופן הזכרתי בהרצאה שלו. כל אלו כמובן מופרכים ומנותקים מההקשר הן של ההרצאה והן של האדם. אבל אני כותבת כי מי שמכיר אותי יידע, שלא אוכל לתת לדיון כזה לעבור מבלי להשמיע את קולי, הרי אני לא סתם אשה קטנה יפה ורופאה.

עם כל האגו, הדיון הוא הרי לא עליי. יואב הוצג כשוביניסט. יואב. שהכיר אותי בשנה חמישית ללימודי רפואה תוך כדי עבודה במשמרות לילה וסופי שבוע במכון גמילה, התחיל לצאת עם מישהי מאד עסוקה וגם כשהיא נוכחת — טרודה ועייפה. ונשאר איתי כשאמרתי לו כדרך אגב בנסיעה באוטו שיחליט אם עוברים לגור יחד או לא, כי אין לי כח או זמן למשחקים ואם אין כאן עתיד, אז יאללה והלאה. שנשאר לגור איתי שנה נוספת בירושלים למרות שסיים כבר את לימודיו וכל חבריו עזבו מזמן לתל אביב. שוב, בתקופה שלא הייתי נוכחת הרבה בדירתינו המשותפת. שברחתי לו לסימסטר בן 3 חודשים בניו יורק והוא חיכה בסבלנות שאחזור. כשהגרלתי סטאז’ בבית חולים מרוחק (אני לא משהו בהגרלות…), קיבלתי חיבוק ענק, שאומר יאללה, לעבודה יחד את ואני. שמאז שבנינו הבכור נולד (מי שהקשיב להרצאה יודע שהיום יש לנו כבר שלושה), הוא נמצא איתו יממות, לילות וסופי שבוע לבד, כולל מחלות, ביקורי טיפת חלב ומסיבות חנוכה בגן, כי אני בהתמחות תובענית ומרובת תורנויות של 26 שעות ו 3 סופי שבוע בחודש. כל זאת עם אותה אש בעיניים וחיוך על השפתיים. ההחלטה על תחום ההתמחות ומיקומה, היתה כמובן משותפת.

ואז סיימתי התמחות. הוא אגב הגיע עם בלונים למיון בבוקר הסיום, והחלטתי לעשות התמחות על, במקצוע מרפאתי ורגוע. בלי סופי שבוע, מרפאה שסגורה בחגים, לטובת משפחתינו המשותפת וגם כי חשבתי לעצמי שבאמת, עכשיו תורו לעבוד את עצמו לדעת ולנסוק, ותורי לתמוך. אבל הייתי כבויה ואומללה. וכעבור חצי שנה הוא פתח שיחה ב”טוב, אז בואי נחשוב לאן את עוברת הלאה, כי זה ברור שאת מה שאת עושה עכשיו את חייבת להפסיק. אז מה את אומרת? פגיה? מיון?” יוזמה שלו, שנובעת מההיכרות העמוקה שלו איתי, מפרגון וגם מהיותו יועץ מוכשר.

היום אני בהתמחות על ברפואה דחופה. שוב עבודה תובענית, כוללת סופי שבוע, ערבי חג ומדורות ל”ג בעומר. אני מאושרת, אבל עייפה ומוצפת וטרודה. ועם העומס הפיזי והנפשי עליי והמיזם החשוב של יואב וכל העומס שנובע מכך, יחד שנינו, מנהלים גם משפחה. לא בקלות. בונים מגדל קלפים, אבל על יסודות מוצקים. מלהטטים עם לו”ז דוחק, מעט שינה, הרבה עייפות וטונה אהבה. יחד. משתדלים לפרגן אפילו שקשה. ולהנות מהגשמה משפחתית, אישית ומקצועית. זה לפעמים נראה בלתי אפשרי. לפעמים שוכחים לשמוח מרוב מטלות ושוכחים להודות על כל מה שיש. ואז בשעות הקטנות כשאני לומדת והוא מכין מצגת, הוא משחיל את ההערכה שלו אליי והפרגון. ספויילר — אני לא איזה דוגמנית. אבל איתו אני יפה. סליחה על הקלישאה, אבל הוא עושה אותי יפה, וגורם לי להרגיש יפה. ואם המשפט הזוגי הזה נשמע שוביניסטי למישהי, זה אולי כי היא צמצמה את ששמעה למובן הצר של הביטוי, שלדאבוני אכן נפוץ יותר במחוזותינו, אבל רחוק מהאמת.

ודבר אחרון — יום נישואין שמח, אהובי. מאשתך הרופאה (והיפה?)

One clap, two clap, three clap, forty?

By clapping more or less, you can signal to us which stories really stand out.