Mark V. Wiley: 5 Things I Wish Someone Told Me When I First Became A Filmmaker
Don’t share your work with people who don’t honestly want you to succeed. Many up-and-coming writers, actors or filmmakers want reassurance and positive feedback on their projects. This is normal, we all want to know what we are doing is perceived as ‘good’ by others. But when you ask for feedback from people who don’t know or understand the form you are working in, they are incapable of offering constructive feedback.
As a part of our series called “5 Things I Wish Someone Told Me When I First Became A Filmmaker”, I had the distinct pleasure of interviewing Mark V. Wiley.
Mark V. Wiley is a filmmaker, publisher, author, and martial artists living in suburban Philadelphia. He began martial arts training in 1979, has studied mind-body health, and has conducted extensive training and research in the Philippines, Malaysia, Singapore, Taiwan, and Japan while also living in Tokyo and the Philippines. He holds a master’s degree in health care management, doctorates in Oriental Medicine and Alternative Medicine, has written 15 books, has served as editor of the magazines Martial Arts Illustrated, Martial Arts Legends, Tambuli, Martial Arts Masters Magazine, Journal of Asian Martial Arts, and as Executive Editor for Tuttle Publishing and Unique Publications. In 2013 he founded Tambuli Media, publisher of books and digital media for mind and body development. Since 2016 Tambuli has also been involved in film production.
Thank you so much for joining us in this interview series! Our readers would love to get to know you a bit better. Can you tell us a bit of the ‘backstory’ of how you grew up?
Three factors have seemed to create the direction in my life. I grew up in and around Philadelphia, moving and switching schools every couple of years. Many of the neighborhoods we lived in were culturally diverse and interestingly, and I seemed to make friends more easily with the culturally diverse kids, somehow feeling out of step with my Caucasian contemporaries. Being born three months premature, from an early age I have experienced chronic pain and migraines. I was also bullied as a kid and after being beat up in fourth grade my mother enrolled me in martial arts. While these three things set the direction, there was also the support of my parents who had diverse interests and groups of friends. Both had books on Asian culture, medicine, religion on their shelves which I seemed drawn to, and they frequently had classical musicians of different ethnicities at the house playing. At this time, the poorly dubbed kung-fu films from Hong Kong were playing on Saturday afternoon, and in the evenings, I could see reruns of “Charlie Chan” and “Mr. Moto” films. Once old enough, I made it my quest to overcome my debilitating ailments and learn more about the Asian culture by learning martial arts, mind-body practices, and traveling the world to learn from as many masters as I could.
These formative years impacted my view of the world, of the arts, of culture and of myself. To overcome pain, I traveled the world in search of a cure. To overcome bullying, I became a martial art master. To tell stories I became a writer, and later a publisher and filmmaker. Diversity teaches us a lot and my diverse upbringing began a path I continue to travel in all I do.
Can you share a story with us about what brought you to this specific career path?
As a kid I was fascinated with the magic of the Shaw Brothers kung-fu movies from Hong Kong, like Kid with the Golden Arms, The 36 Chambers of Shaolin, and Martial Club. These featured fighting, training sequences, Chinese medicine, super energy powers, secret training manuals, and the like. For me this was my “Harry Potter” fantasy world. While many would think a kung-fu movie is low brow, their tropes encompass several of the things that drove me as a kid: martial arts (not being bullied), healing herbs and bone-setting (alleviating chronic pain), finding a master in hiding who then trains you (father figure), being handed down the secret manual of skills (book writing).
I had my first magazine article published in 1990 and my first book was published in 1994. It was also during the Nineties that a handful of films inspired me, including Raise the Red Lantern, The Crying Game, Chungking Express, Pulp Fiction, and Kiss Me Guido. By the end of the Nineties, I had written quite a bit of non-fiction and thought maybe I had the chops to try to write a screenplay. In 1999 I had the initial inspiration for Made in Chinatown: a Chinese kid tries to join the Italian Mafia to get the interest of an Italian girl that only dates wise guys.
Can you share the funniest or most interesting story that occurred to you in the course of your filmmaking career?
One of my heroes growing up was the Hong Kong film legend, Lo Meng, who appeared in so many classic kung-fu films. I was beside myself when I was able to cast him in my film Made in Chinatown, to play Triad boss, Hung Phat. During a day off I invited him to my home for lunch and hoped he would teach me some of his Chu-gar Mantis, a rare style of kung-fu that he displayed in many of his films. I have a small traditional studio in my home and after lunch we did some training. I was on cloud nine, training kung-fu with my childhood hero. Afterward he said, “Your kung-fu is not bad, for a guy with short arms.” Hahaha. Our arms are almost the exact same length, but in martial arts it’s rare for one master to compliment another; so, I appreciated the ‘backhand’ compliment from him. It was more than I expected and has become a fun story to share.
Who are some of the most interesting people you have interacted with? What was that like? Do you have any stories?
I feel blessed that my life path has been interesting and lent to many interesting and insightful interactions with martial artists, musicians, law enforcement officers, healers, pimps, politicians, comedians, and actors. The more diverse the group of people one can interact with, the more their understanding of the human condition. And for writers and filmmakers, these interactions and experiences are terrific fodder for plots and characters. I’d like to share one of the most interesting, and least believable stories.
One time while doing research on martial arts and spirituality in Kuala Lumpur, I took a meeting with a master of the Malaysian martial art of Silat. I was told he could ‘shape-shift’ into an eagle, the animal spirit of his martial art. Of course, this was of great interest to me, as I read about such things in the Carlos Castaneda books and while studying anthropology but have never seen this in person. I brought my friend Ron with me from Japan, who is also a photographer. So, in addition to watching the demonstration in person, I would video it and he would photograph it. We meet at a magazine publishing office and are introduced, and he is a normal looking man, as expected. He then changes into his uniform and begins doing some martial arts movements, and making some sounds, and changing his breathing. And within a few moments he contorts himself in a way, with a bent body and arms outstretched, to look like a bird in flight. Ron and I look at one another like, ‘big deal.’ Then he turns and looks directly at us, let’s out a loud squawk, and before our eyes he turns into an eagle! I swear, his body morphed, his skin turned into feathers, he grew a beak, everything! We looked at each other in shock. Then he went back to normal. Thankfully, we had the photos and video to prove we weren’t crazy! Well, in those photos and on that video, the Silat master looks like a normal man making funny noises. You had to be there. It was an experience I won’t forget.
None of us are able to achieve success without some help along the way. Is there a particular person who you are grateful towards who helped get you to where you are? Can you share a story about that?
So many individuals and mentors have propped me up, it is difficult to single out one person. But I owe quite a lot to entrepreneur Curtis F. Wong, whom I started working for in 1997. Curtis grew up in a poor Chinese family in Watts, CA. He family owned a local grocery store. One day he decided to take his future into his own hands and went to a bank with a business idea. He took a copy of “Black Belt” magazine, cut off the title and replaced it with “Inside Kung-Fu”. He then reached out to all the martial art school owners in the country and said if they buy a school subscription of 12 copies per month, he will advertise their school in the directory in the magazine. Then he made ads for martial art uniforms and patches, that didn’t exist, figuring when orders came in, he and his grandmother could make them. He made a proposal, and the bank gave him funding! Well, this drive and belief in himself launched a multi-million-dollar franchise of over a dozen different magazines, books, and videos. After 30 years he sold the company and started a watch company, a spice company, and partnered with Jackie Chan on a restaurant franchise. Curtis taught me a lot about what it means to have a dream and fight to achieve it, what it means to be an entrepreneur, and especially how to always help others even when they have nothing to offer you. I owe him a lot. He changed my life.
Can you please give us your favorite “Life Lesson Quote”? Can you share how that was relevant to you in your life?
“Life is Meaningless.”
I genuinely believe this; however, it is important to realize this statement is only referring to inherent meaning. There is no inherent meaning in anything. It is we, as humans, who impart meaning into things. When a car pulls into the driveway, what is its meaning? Depends on whom you ask. For example, to a wife, it is her husband coming home from work, and she is happy he is home. To their son who got an F on a report, he is filled with anxiety when the same car pulling into the driveway, because dad will punish him. Same event, different meaning. This is true across the board and many cultures have parables about it. In my life there have been hundreds of times I felt doom and gloom, when things turned out terrific, and vice versa. Now I try my best to “allow” an event, a conversation, a feeling to “just be” and not let my own personal history and expectation infuse it with too much meaning. Then when things do what they do, I reflect on and appreciate all the meaningful things in my life.
I am very interested in diversity in the entertainment industry. Can you share three reasons with our readers about why you think it’s important to have diversity represented in film and television? How can that potentially affect our culture?
Diversity in film, and in fact in every industry, is hugely important. America is made up of a tapestry of diverse peoples and cultures, and this must be represented in film or the industry will never fully represent or offer comment on our society at large. The American experience is an Immigrant experience. We all struggle in our human condition, regardless of race, gender, creed. To better understand how and why others are suffering, and what they do about it, we need to see their experiences. Film is a big way to do this.
Made in Chinatown is a diverse film. Not only does it feature many Italian and Chinese actors, but the lead protagonist of the story is also Asian. In addition, African Americans play key roles, including one gay character who kicks butt and steals every scene he is in. And the ages of the roles range from 22 to 80. As a comedy, I sought to turn each stereotype on its side, so the Chinese kid wants to be Italian, the Italian friend prefers Mexican food, the Mob boss orders Chinese, and the Chinese fortunetellers bicker like a pair of old Jewish comedians on stage up in the Catskill Mountains.
Exposure to diversity in film and television and the arts is a form of cultural education. Broader education leads to greater understanding, which fosters more tolerance of others and overtime allows us to see others as we see ourselves. There is no more me and you; only us and we.
What are some of the most interesting or exciting projects you are working on now?
My company is currently in pre-production for an international period film I wrote called, Dragon Letters, to shoot in Asia in Mandarin (subtitled for the West). It is a murder mystery and martial arts film set in 1906 Canton, China that explores a famous doctor’s loss of everything and the rebuilding of himself.
I am also working on an Elmore Leonard style story that we hope to shoot in August, and on a project with Albert Magnoli who wrote and directed Purple Rain. And there are about nine projects I wrote that are in development with big production group in LA that will be announced soon.
Which aspect of your work makes you most proud? Can you explain or give a story?
Developing stories that others can identify with. As a non-fiction writer for most of my life, I had to develop ways to get information across to people who needed it, so I developed ways to conform that information to speak to their needs. When creating for film, the words help the direction and the actors help get the information across in dialogue and action. But writing a story that can cross boundaries and speak to many is extremely rewarding. Having it funded and produced is icing on the cake. Made in Chinatown is a project I am proud of, given the time and energy it took to get it made and released.
Here is the main question of our interview. What are your “5 things I wish someone told me when I first started” and why. Please share a story or example for each.
1. Most people in the film industry are paid to say no. You will encounter more unanswered emails, and closed doors and unreturned calls than you expect. And when those emails and calls are returned, the person will give you every reason why the project is not a fit for them or their company.
2. Most people who can help you, often don’t. I have friends who have been in the business for decades and never went out of their way to help me get a foot in the door, or an introduction to an agent or a financier. I guess they are afraid of recommending something that may get rejected and somehow feel they have lost esteem in someone else’s eyes. It’s heart breaking. There are a few, however, who have been very generous with their help, but this is not the norm.
3. Having a great script and talent attached to the project is not enough. Not knowing anything I always thought that if you write a great script, producers will flock to it. Nope. And I thought if you had a great script and great actors attached, it was a done deal. Nope. Unless you raise your own financing, what is most important to a production company is whether you have funding and distribution lined up, or a big enough name to land both.
4. Don’t share your work with people who don’t honestly want you to succeed. Many up-and-coming writers, actors or filmmakers want reassurance and positive feedback on their projects. This is normal, we all want to know what we are doing is perceived as ‘good’ by others. But when you ask for feedback from people who don’t know or understand the form you are working in, they are incapable of offering constructive feedback. And when you ask someone for feedback or advice who thinks what you are doing is a waste of time, they will say things to discourage you. Find a mentor who wants to help you and who is knowledgeable in what you are trying to achieve.
5. No one cares more about your project than you. Get acquainted with every process of filmmaking so that when you do get advice or direction you have some idea of its value. In the case of Made in Chinatown, I worked on this project for 19 years because I believed in it even when everyone told me no. No one cares more than you so do everything you can to make your project happen.
When you create a film, which stakeholders have the greatest impact on the artistic and cinematic choices you make? Is it the viewers, the critics, the financiers, or your own personal artistic vision? Can you share a story with us or give an example about what you mean?
Different stakeholders have the greatest impact at different points in a production. The first stakeholder is the writer, who must create a script true to their vision. Once it goes into development, and producers and a director look at it, is when adjustments to story are made for a better audience reaction and changes are made to accommodate the budget. Once the budget is set and investors are in, producers must hire the best actors they can afford and the best people they can in photography and lighting, and an experienced line producer to manage the set and budget. If a project is funded, the producers have a fiduciary obligation to the investors to protect the budget while creating the best production they can. Without the investors, there is no film. And if you do a good job and they see money back, they just may invest in your next project. Here’s an example:
A writer submitted a television pilot to me for review and potentially produce. The script is really well written and is exciting. I took the project to my production partners and after they read the pilot script and the story bible, we decided that for 50% more budget we could shoot a feature film. While this decision may seem arbitrary or greedy, it was based on protecting the investor’s money. Many pilots never get picked up, so that would be a total loss of their finances. However, a feature for 1.5x budget could be sold into distribution and would have a good chance of making back its money back or even double. What’s more, the feature becomes a back-door pilot for a series. This helps the investors in the first round and potential second rounds of sales. We are now finalizing the funding for this project and looking to film this summer.
You are a person of great influence. If you could start a movement that would bring the most amount of good to the most amount of people, what would that be? You never know what your idea can trigger. :-)
My partner Kellie and I were talking about how so many social issues are due to a lack of empathy for others. We were thinking about ways to create an “empathy movement” that we believe could be transformative and timely. What we came up with is like a mini-foreign student exchange program. We call it the “Neighborhood Family Exchange Program” (NFEP), and like a student exchange program, its goal is to expose people to different experiences. The difference here is that several members of a family can get to experience the life of another family who lives nearby but in a very different socio-economic or cultural area for a day.
The idea is that families would sign up to be part of the program and matched with another family within 20 miles who have the similar familial make-up (e.g., number and type of adults and/or children). Family X would spend from dawn to dusk with family Y, mom shadowing mom, dad shadowing dad, sons and daughters shadowing each other, etc. This would give the ability for people from vastly different communities to experience the life others, their routine, struggles, laughter, stress, work, modes of transportation, neighborhood safety or danger, mealtimes, education, etc. We believe that many privileged families, like ours, would learn so much about the lives of less privileged families, and come to see them as people, families, not just as “those people.” Then Family Y would shadow Family X for a full day. This would be punctuated with conversation and discovery and the finding of mutual ground. A movement toward empathy.
We are not sure how to begin a grassroots movement and begin implementing on a scale that would create change, but we’d love to partner with a group who can.
We are very blessed that some of the biggest names in Business, VC funding, Sports, and Entertainment read this column. Is there a person in the world, or in the US whom you would love to have a private breakfast or lunch with, and why? He or she might see this. :-)
I would love to have a private meal with Jack Ma, the co-founded Alibaba. Not only has Jack created several billion-dollar companies, but he has also helped countless start-ups succeed, and is among the world’s biggest philanthropists. I have a brand I would like to develop with him, and its revenues and work tied to helping those in need around the world.
How can our readers further follow you online?
https://www.facebook.com/mark.v.wiley/
https://www.imdb.com/name/nm9612006/?ref_=fn_al_nm_1
בענין הכנסת אורחים
וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה:
(בראשית יח ב)
הנה הפעם הראשונה שבה אנו מוצאים התייחסות תורנית למצות הכנסת אורחים, הינה אצל אברהם אבינו בפרשת וירא, שם האריכה התורה בסיפור המעשה, כיצד קיבל את אורחיו, מה הגיש לפניהם לאכול, והיאך כיבדם, והנה אף שקיים אברהם אבינו את כל מצוות התורה, וכמו שנאמר (שם כו ה) ‘עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי’, מעולם לא נמצא שתאריך התורה לספר בפרוטרוט את האופן שבו קיים כל מצוה ומצוה, ורק כאן האריכה כל כך, וזאת כדי להורות לנו שעלינו ללמוד מאברהם אבינו, מצות הכנסת אורחים מה היא (אהבת חסד ח”ג פ”ב).
גם ישעיהו הנביא הזהירנו על מדה זו באמרו (נח ז) ‘הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם’, ופירוש בספר כד הקמח (ערך אורחים), שהזהיר בזה את האדם שיחלק לרעב את לחמו, ו’פרוס’ הוא מלשון פרוסה, ובא לומר שאם אין לו אלא פרוסה אחת, יחלקנה עם חברו, ולכך אמר ‘פרוס לרעב לחמך’ ולא ‘מלחמך’, כלומר, אף על פי שאין ‘לחמך’ אלא פרוסה אחת, תחלקנה עמו ותפרוס ידך לתת לו מחצה כשהוא בא אצלך ושואל ממך.
ובמדרש תנחומא (בובר, כי תצא ב) איתא, שעבור מצוה זו זוכה לבנים, וכמו שכתב בספר כד הקמח שם, שכן מצינו באברהם שמתחלה היה בלא בנים כעץ יבש שאינו מגדל פירות, ואחר שנטע נטיעה זו שהמשילה הכתוב לעץ, זכה לבנים. ולכך זכה שייראה לו הקדוש ברוך הוא במקום של אילנות, והיינו באילוני ממרא, ושם בישרו המלאך שישוב להיות כעץ לח ויהיה לו בן. וכן מצינו אצל האשה השונמית שאירחה את אלישע בביתה, וערכה לו מטה ושלחן וכסא ומנורה, כמו שכתוב (מלכים ב’ ד י) ‘נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה’, וערכה לפניו את הכל בחכמה ובטוב טעם, וכנאמר בענינה (שם פסוק ח) ‘ושם אשה גדולה’, כלומר, שהיתה אשה חשובה והיו כל מעשיה בתבונה הראויה, שהציעה את מטתו קודם שערכה לפניו את השולחן, וזאת משום שהבא מן הדרך, עייף הוא, ויותר משרוצה לסעוד על השולחן, משתוקק הוא לנוח במיטתו. ולכן הציעה את מיטתו תחילה, ואחר שקם משנתו הביאה לו לאכול על גבי שולחן ערוך והושיבה אותו בכסא כראוי, ולבוסף עם רדת הלילה, אף הדליקה לו מנורה, ובזכות כל אלו זכתה לבן.
בבית המקדש היה המזבח מכפר על האדם, ולמדו רבותינו (חגיגה כז., מנחות צז.) מן הפסוק ‘המזבח עץ שלש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצועותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה’’, שהקיש מזבח לשולחן, בזמן שבית המקדש קיים מזבח היה מכפר על האדם, ועכשיו שאין לנו בית המקדש, שולחנו של אדם מכפר עליו. ופירש רש”י דהיינו על ידי שמכניס אורחים וסועדים על שולחנו.
ויש לדעת שמצות הכנסת אורחים כוללת שלשה ענינים: א. אכילה. ב. שתיה. ג. לויה (וי”א לינה). וסימנך: אש”ל, וכלשון הפסוק ‘ויטע אשל בבאר שבע’ וגו’ (בראשית כא לג), והפליגו חז”ל מאד במעלת מצוה זו. והרבה יש לדון בה: מה מקור מצוה זו ומה גדרה, האם קיום המצוה הוא דווקא כשמכניס את האורחים לביתו מיוזמתו, או שאפילו אם הגיעו האורחים מאליהם גם כן קיים מצוה זו. מי בגדר ‘אורח’ שמצוה להכניסו, איך תהיה הנהגת המארח והאורח, מהו סדר הקדימות במצות הכנסת אורחים, ומה דיני לוית האורחים.
א
מקור מצות הכנסת אורחים
מצות הכנסת אורחים מצוה ידועה היא לכל, ונכללים בה הרבה פרטים הליכות ומנהגים, אמנם מצוה זו לא נמנתה כמצוה פרטית בין תרי”ג המצוות, ואף בשולחן ערוך לא יוחד לה סימן העוסק בהלכותיה, וכל דיני מצוה זו נלמדים על ידי דימוי מילתא למילתא, והדבר צריך תלמוד.
איתא במסכת שבת (קכז.): אמר רב יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: הכנסת אורחים, וביקור חולים, ועיון תפלה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות. איני, והא אנן תנן, אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום שבין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם. הני אין, מידי אחרינא לא. הני נמי בהני שייכי. ופירש רש”י, הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים.
הרי שמצות הכנסת אורחים נכללת במצות גמילות חסדים. וכן מבואר מדברי הרמב”ם (אבל פי”ד ה”א): מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים וכו’. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור וכו’. ועוד כתב שם (ה”ב): שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וכו’. נמצא שמצות הליווי הכוללת בתוכה גם נתינת אוכל ומשקה לעוברי דרכים על אם הדרך, נכללת אף היא במצות גמילות חסדים.
וכתב החפץ חיים בהקדמתו לספר אהבת חסד: תחלת הכל צריך האדם לידע שגדר גמילות חסדים אינו מונח דווקא על הלואת ממון כמו שסוברין איזה אנשים, אלא הוא מונח על כל עניני הטוב שאדם עושה חסד ומטיב לחבירו בחנם. יש שמתחסד עמו בממונו כגון שמשאיל לו בהמה או כלי, או הלואת ממון, וכל כיוצא בזה שהוא עושה בממונו טובה לחבירו. וזה נקרא בפי חז”ל בשם גמילות חסדים שבממונו. ויש שמתחסד עמו בגופו, וגם זה יפול תחת שני סוגים, יש שהוא מטיב לחיים ויש שהוא מטיב למתים. לחיים, כגון שמכניס אורחים לביתו ומטריח עצמו לפניהם, וכן מצות לויה שמלוה אותם, וכן שמחת חתן וכלה, ביקור חולים, וניחום אבלים, וכל כהאי גונא, דברים שמטיב בגופו לחבירו החי וכו’. ויש גמילות חסדים שבגופו שעושה למתים, היינו הוצאת המת, וההתעסקות בכל צרכי הקבורה, לשאת המטה ולילך לפניו, ולספוד ולחפור ולקבור, כל אלו, הכל מכונים בשם גמילות חסדים. עיי”ש בדבריו עוד.
ודע, שאף על פי שמצות ביקור חולים ומצות ניחום אבלים בכלל גמילות חסדים המה, וכנראה מדברי החפץ חיים, ישנם כמה ראשונים הסוברים שבנוסף לזה, הן מצוות בפני עצמם (ראה בשיעורינו על ביקור חולים וניחום אבלים), אמנם מצות הכנסת אורחים, לדברי הכל אינה מצוה בפני עצמה, רק כלולה במצות גמילות חסדים. ואף שכתב המאירי (בית הבחירה שבת קכז.) שלעולם ישתדל אדם בהכנסת אורחים שאין לך מצוה גדולה הימנה, אין כוונתו שהיא מצוה בפני עצמה, רק שרצה להפליג בגודל מעלתה.
מכיון שכך הם פני הדברים, הכל חייבים במצוה זו, האנשים והנשים, שהרי מצות גמילות חסדים אינה מצוה שהזמן גרמא, והרי היא ככל מצות עשה שאין הזמן גרמא שנשים חייבות בהן (קידושין כט.). ואדרבה, כתב בספר כף החיים (סי’ ה אות יד) שעיקר הכנסת האורחים תלויה באשה שהיא עקרת הבית, ואם עינה צרה באורחים, גדול עוונה, כי בעלה אינו יכול לקבל את האורחים ללא הסכמתה, וכיון שהיא מונעת ממנו לקיים את המצוה, עליה מוטל העון, ובעלה יצא בלא כלום, אך אם תקבל את האורחים בסבר פנים יפות אף שהוא נגד טבעה, אזי שכרה מרובה, שלא תהיה אלמנה או שכולה וגלמודה, ועליה נאמר (משלי לא כט-ל) ‘רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, ו’אשה יראת ה’ היא תתהלל’, עיי”ש.
אמנם בספר הליכות בין אדם לחברו (פ”ח ס”ג) כתב, שמהלכות דרך ארץ הוא, שהאשה לא תקבל אורחים אלא בהסכמת בעלה ובידיעתו, וכדרך השונמית שביקשה את הסכמת בעלה לארח את אלישע בביתם, כמו שנאמר ‘ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש קדוש הוא עובר עלינו תמיד נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה’ וגו’. והיינו שאף אם יודעת שבעלה רוצה לארח את האדם הזה, דרך ארץ הוא ליידעו בכך.
ומקור מצות גמילות חסדים, מצאנוהו בארבעה מקומות: א. ‘ואהבת לרעך כמוך’ (ויקרא יט יח, רמב”ם שם, ובסה”מ מצות עשה רו, ובהשגות הרמב”ן שם שורש א). ב. ‘והודעת להם את הדרך ילכו בה’ זו גמילות חסדים (שמות יח כ, שערי תשובה שער ג אות יג). ג. ‘והלכת בדרכיו’ של ה’, ועלינו לעשות מעשינו כמעשיו, הכל על דרך החסד והרחמים (דברים כח ט, ספר החינוך מצוה תריא, אהבת חסד ח”ג פ”ב). ד. ‘אחרי ה’ אלהיכם תלכו’ והיינו להדבק במדותיו ולגמול חסדים (דברים יג ה, ספר יראים סי’ קנג-קנד [ובדפוס ישן — סי’ נ]).
ב
מה היא מצות ‘הכנסת’ אורחים
הנה יש להגדיר מה היא ‘הכנסת’ האורחים, האם אינו יוצא ידי חובתו אלא כשיוצא לחוץ ו’מכניס’ את האורחים לביתו בידיים, או שמקיים המצוה גם אם יגיעו האורחים מאליהם. ואם נאמר שיש להכניס דווקא, עדיין יש לדון האם קיום המצוה הוא כבר מעת שהזמין את האורח, או רק לאחר שבא לביתו ונהנה מהאירוח — כשאוכל מלחמו או לן בביתו וכדומה.
א. הנה מדברי רש”י (בראשית יח א) נראה שצריך שיצא לחוץ ויכניס האורחים בידיים דווקא, שכתב, שאברהם היה יושב בפתח האוהל בכדי לראות אם יש עובר ושב ‘ויכניסם בביתו’. וכן משמע מספר כד הקמח (ערך אורחים) שפירש על הפסוק ‘ועניים מרודים תביא בית’, שאם העניים אינם באים אצלך מאליהם, עליך לחזר אחריהם ולבקש אותם בחוץ עד שתמצאם ותביאם לביתך, כי כן עשה אברהם, ‘וירא וירץ לקראתם’.
ואף בספר יוסף אומץ (ח”ב פרק הכנסת אורחים) נראה כדברים הללו, שכתב בזה”ל: ביאורו הוא על מי שמכניס אורח לביתו מרחוב העיר כשהוא הולך ותועה בה שלא ידע מי יאספהו לביתו, שכן מוכח מעובדא דפילגש בגבעה, שסיפר הכתוב פעמיים ברוע המעשה ‘ואין איש מאסף אותם הביתה’ (שופטים יט טו, יח), או איזה אורח שכבר גרשהו איש בליעל רוע מעללים מביתו, כאשר בזמן הדור הרע הזה יש מי ומי העושין כן, ואחר מכניסו לביתו מעצמו, לזה ודאי שכרו כפול ומכופל מכל המעלות הנאמרים על הכנסת אורחים. שלא נתן ליבו ביד יצר הרע המסיתו ואומר לו מה לך יותר חיוב בזה מאותו שגרשהו, שהוא דמו בראשו ואתה וכסאך נקי.
ב. אחר שהעלינו כי המצוה היא לצאת לחוץ ולהכניס את האורח בידיים ממש, יש לנו לדון אימתי נעשה קיום המצוה, האם כבר כשמזמינו לביתו, או שמא אין זו הכנסה אלא כשייהנה מהאירוח בפועל. וכדי לפשוט את הספק, עלינו להבין מתחילה האם אורח הבא להתארח אצל בעל הבית וסועד יחד עמו קונה את מנתו ונעשית שלו, או שמא חשוב הוא כמי שאוכל משל בעל הבית. ואם קונה את מנתו, יש לדון מאימתי זכה בה.
הנה איתא במסכת נדרים (לד:): בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא, ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו, ‘ככרי’ אמר לו, כי איתיה ברשותיה הוא דאסור. או דלמא ‘עליך’ אמר ליה, עילויה שויתיה הקדש. אמר ליה פשיטא דאף על גב דיהבה ליה במתנה אסור. אלא ‘ככרי’ עליך לאפוקי מאי. לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב, אמר ליה לא, לאפוקי דאי אזמניה עלה.
ונחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא “לאפוקי דאי אזמניה עלה”. הר”ן (שם ד”ה אמר הב’) פירש את דברי הגמרא, שכוונת בעל הבית כשאמר ‘ככרי עליך’ היתה לאסור עליו את הכיכר אף אם הזמינו לסעוד אצלו, כי אף שמזמינו לאכול אצלו, הכיכר עדיין של בעל הבית. וכן פירש בשיטה מקובצת (שם ד”ה אמר), דמאי דאמר ליה ‘עליך’, בא לאסרו לו אם הוא יזמננו לאכול אצלו, שהמדיר חשש שמא לא יסרב להזמנתו ויבוא לאכול אצלו, ועל כן קפץ ואסר עליו את ככרו כדי שלא יאכל ממנו, ואף שאם נתנו לו במתנה מותר הכיכר באכילה, אין הזמנה לסעודה חשובה מתנה, כי כל מה שאוכל האורח, משל בעל הבית הוא אוכל, ועדיין ‘ככרי’ הוא.
אולם רש”י (שם ד”ה לא) ביאר את דברי הגמרא באופן אחר, והיינו שאם המדיר הזמינו לאכול מאותו הכיכר ואחר כך הדירו ואמר לו ככרי עליך, אזי מותר הוא לאכול בו, כי מכיון שהזמינו לאכול מהכיכר קנה המוזמן את חלקו כמה שהוא יכול לאכול ממנו, ואינו יכול לאוסרה עליו, שהרי אין כל הכיכר שלו. והיינו להיפך מפירוש הר”ן והשיטה מקובצת, דאם הזמינו אכן מותר הוא בכיכר, אף אם אמר ‘ככרי עליך’ לאחר מכן, ומשום דמשעת ההזמנה קנה חבירו את הכיכר.
ומדברי הרא”ש (שם ד”ה אמר) ניתן לדייק כשיטת רש”י, שכתב כך: דאזמניה עילויה, לענין זה חל עליו האיסור שאסור להזמינו עליו, שמיד כשהזמינו עליו הוא נהנה במה שהוא מכבדו ורוצה להאכילו, אף על פי שעדיין לא אכיל, ע”כ. והיינו שכאשר בעל הבית מזמין אורח לאכול אצלו, הוא נותן לו הנאה במה שמזמינו ומכבדו ורוצה להאכילו, עד שנחשב הדבר להנאה מעצם הכיכר ששוב אינו יכול להדירו ממנו. ומשמע כדברי רש”י, דבשעת אכילת הכיכר כבר זכה בה האורח ואינו עובר באיסור הנאה.
הרי דנחלקו הראשונים אם האורח זוכה במנה שמקבל מבעל הבית, לדעת הר”ן והשיטה מקובצת, אף אם בעל הבית הזמין את חברו, לעולם חברו אוכל משל בעל הבית ואינו קונה את הכיכר, כיון שאם היה קונה את מנתו לא היה עובר על הקונם, שהרי מודר הנאה הוא. אמנם לדעת רש”י והרא”ש, אם מזמין את חברו שהוא מודר הנאה ממנו לאכול מככרו, מרגע ההזמנה כבר קנה חבירו את חלקו בכיכר, ואין בעל הבית יכול לאסרו עליו.
וראה בשו”ת בצל החכמה (ח”ד סי’ קמח) שהציג עוד שיטות מאימתי האורח קונה את מנתו, שיש שדנו אם הקנין הוא מרגע שהגביה את המנה, או רק כשיתן לתוך פיו, ואם קונה רק את מה שאוכל והנותר שייך לבעל הבית, או שקנה כל מה שהוגש לו, עיי”ש.
ולכאורה לפי המבואר, ניתן לומר דלדעת רש”י והרא”ש המזמין אורח לביתו, מתכוון הוא להקנות לו את מנתו תיכף בעת ההזמנה, ואם כן כבר אז מקיים הוא מצות הכנסת אורחים, ואילו להר”ן והשיטה מקובצת, אדרבה, כאשר בעל הבית מזמין את האורח יודע הוא שכאשר יאכל אצלו לא יקנה את מנתו, לפי שמשלו הוא אוכל, ונמצא שאינו מקיים את המצוה עד שיבוא האורח לביתו ממש. ולשיטת שאר הפוסקים שהובאו בשו”ת בצל החכמה, קיום המצוה הוא רק מעת שהגביה המנה או כשהכניס האוכל לתוך פיו.
ואפשר לומר עוד, שלדעת רש“י שזכה האורח במנתו בעת ההזמנה, ובפרט לפי דברי הרא”ש דבעל הבית שמזמין אורח נותן לו הנאה במה שמזמינו ומכבדו ורוצה להאכילו עד שנחשב הדבר להנאה מעצם הכיכר, אם כן, קיום הכנסת אורחים אינו בנתינת האוכל לפני האורח להשביע את רעבונו, אלא בעצם נתינת הכבוד והיחס הראוי כשמזמין אותו לאכול עמו, ואילו לשאר הראשונים מצות הכנסת אורחים מתקיימת על ידי האכילה עצמה.
ג
מי נקרא ‘אורח’ שמצוה להכניסו
א. בתרומת הדשן (סי’ עב) נשאל מה הדין כאשר יש לפנינו איסור שבות שמקילין בו במקום מצוה, וכעת אנו רוצים להקל בו במקום כבוד אורחים, האם מותר הדבר או לאו. והשיב בזה”ל: יראה, דאם באו לו אורחים לביתו, יש להקל לכבודם ולצורכם, כמו לצורך שאר מצוה. כדאמרינן בהדיא פרק מפנין (שבת קכז.), גדול הכנסת אורחים ממצות בית המדרש, והתם נמי אשבות דשבת קאי (היינו שמותר לפנות את האוצר בכדי להושיב שם אורחים), אמנם אם זימן אורחים לסעוד סעודה בביתו, אבל לא נתארחו אצלו, בכהאי גונא אין לנו ראיה להקל. דהתם אאורחים שבאו מן השדה לביתו קאי, ואפשר דמכל מקום אין לחלק, עכ”ד.
וביאר הבית יוסף (או”ח סי’ שלג ד”ה אלו) שלא דיבר התרומת הדשן במי שהזמין את חבירו הדר בעירו לסעוד אצלו, שהרי סעודת הרשות היא ופשוט שאינה דוחה איסור שבות, כי אין בה מצוה כלל. אלא כוונתו באופן שהיו כמה אורחים השוהים אצל אחר ולנים אצלו, והוא הזמינם לאכול סעודה אחת בביתו. שבזה נסתפק שמא היא סעודת מצוה ודוחה איסור שבות.
הרי לנו שלש הגדרות בענין זה: א. הבא מחוץ לעיר ומתארח אצלו, בוודאי יש לו דין ‘אורח’ ומתקיימת בו המצוה. ב. אם מזמין את חברו הדר העירו לסעוד אצלו, בוודאי אין לו דין ‘אורח’, ואין בזה משום מצות הכנסת אורחים. ג. אורח הבא מחוץ לעיר ומתארח אצל אחר, והזמינו לסעוד סעודה אחת בביתו, שבזה נשאר התרומת הדשן בספק אם יש בזה מצוה או לאו.
אמנם מדברי הסולת למנחה (כלל טו הו”ד בפתחי תשובה יורה דעה סי’ סט ס”ק יג) משמע, שאף המזמן את חברו הדר בעירו לסעוד אצלו, יש לו דין אורח. שהביא בשם התורת אשם, שכל מקום שהוזכר בו ענין כיבוד והכנסת אורחים, היינו דווקא בכגון שמארח בביתו בעלי תורה ובעלי שם טוב ומעשים טובים, או עני בן טובים, או עשירים, שכל אלו ראוי לכבדם, לפי שאינם עושים דבר רע. אך אלו שמעשיהם רעים וכן הקבצנים שעוברים ושבים בשביל טרף ומזון, הם בכלל מצות צדקה, ואין בהם מצות הכנסת אורחים, עיי”ש. וכתב עוד שאין קרויים ‘אורחים’ אלא אלו שנתארחו בביתו ולנו אצלו, אבל חברו הדר בעירו ובא אליו לפרק זמן מועט, אינו נקרא ‘אורח’. והסולת למנחה חלק עליו בזה, וסיים דלכתחלה לא יזמין את חברו אם יודע שעבור הכנת האוכל יצטרך להקל בענינים שהקילו בהם אצל אורחים, וכגון הדחה או מליחה, אבל אם כבר הזמינו, יכול להקל עבורו באיסורים כמו בשאר אורחים, עכת”ד.
נמצא שהתורת אשם והסולת למנחה נחלקו מי הוא הנקרא ‘אורח’: לדעת התורת אשם חברו הדר בעירו אינו נקרא ‘אורח’, וכדעת תרומת הדשן דלעיל. אמנם לדעת הסולת למנחה אף חברו יש לו דין אורח, ומותר לעבור בשבילו איבורים, לפי ש’אורח’ הוא כל מי שיבוא בצל קורת חבירו.
להלכה פסק הרמ”א (שו”ע או”ח סי’ שלג ס”א) כדברי תרומת הדשן, שאין קרויים ‘אורחים’ אלא אלו הלנים אצלו ונמצאים בביתו כל העת, או שנמצאים אצל אחר והזמינם לסעוד אצלו סעודה אחת, אבל אם זימן את חבירו הדר בעירו לסעוד אצלו, אינו נקרא ‘אורח’ ואין בזה מצוה. ודלא כדברי הסולת למנחה.
ויש להוכיח כשיטת הרמ”א מלשון הרמב”ם (אבל פי”ד ה”ב-ג) שכתב: מאכיל עוברי דרכים וכו’, ללוות אדם העובר ממקום למקום, עכ”ל. ומשמע ש’אורח’ הוא דווקא מי שאינו מבני העיר הזאת, ועובר ממקום למקום.
ובמשנה ברורה (סי’ שלג סק”ט) פסק כדברי הט”ז (שם סק”ב) שמכל מקום, אם מזמין את חברו שיבוא לסעוד עמו לכבוד האורח, אז גם הוא נחשב כאורח, לענין שמותר לפנות בשבילו את האוצר בשבת, וכיוצא בזה.
וראה גם בספר חסידים (מהדורת מקיצי נרדמים סי’ תתמג), שכתב שאם הם אורחים רעים ורשעים, והוא חושש שמא יחטיאום הנשים שבבית, עליהם נאמר (משלי כב י) ‘גרש לץ ויצא מדון טוב לביש לא תעביד’.
בשו”ת משנה הלכות (חט”ז סי’ קלב) נשאל על ידי אחד שהוריו הדרים בעירו מתארחים אצלו מידי שבת בשבתו, וחושש הוא שמא אין בזה משום מצות הכנסת אורחים, אחר שהוריו דרים באותה העיר, והרי פסק הרמ”א שהמזמין את חברו הדר בעירו אינו נקרא ‘אורח’, והיא סעודת רשות. והסיק למעשה דאף אם נאמר שאין בזה מצות הכנסת אורחים, מצות כיבוד אב בוודאי יש כאן, ואין לזה נפקא מינה אם בן עירו נקרא ‘אורח’ או לאו, ועיי”ש.
ב. בספר יש נוחלין (פ”ב אות ז) להרב אברהם בן שבתי שעפטיל הורוביץ הלוי, מצינו שיטה נוספת מיהו הנקרא ‘אורח’, שכתב בצוואתו: הכניסו אורחים בבתיכם, רוצה לומר עשירים. דכל היכא דנזכר מצות הכנסת אורחים, רוצה לומר דוקא הכנסת עשירים ומכובדים כשנתאכסנו אצלו, שאז יקרבם בסבר פנים יפות לנהוג בהם כבוד ולהכין תפנוקים בשבילם, דכל ההולך בדרך עני הוא באותה שעה, כמו שאמרו חכמי המשנה ז”ל במסכת פאה (פ”ה מ”ד). וראיה מאברהם אבינו עליו השלום, שסבר שהמלאכים היו אורחים, והרבה לשחוט בשבילם שלשה שוורים להאכילם הלשונות בחרדל. אבל הכנסת עניים ממש בכלל צדקה הוא. וכן הוא בליקוטי מהרי”ל (שבסוף ספר מהרי”ל).
אמנם בהג”ה שם (אות כו) פירש שאין כוונתו לומר שכאשר מכניס אורחים עניים אינו מקיים מצות הכנסת אורחים, אלא שבאופן זה מקיים את שתי המצוות: צדקה וגמילות חסדים. וכמו שאמרו חז”ל (סוכה מט:) שגמילות חסדים היא בין לעניים ובין לעשירים. ואברהם אבינו עליו השלום, כשהכניס את האורחים לביתו והיה סבור שהם ערביים (עי’ ב”מ פו:), לא ידע אם הם עניים או עשירים, וקרי לה גמילות חסדים בפרק מפנין (שבת קכז.).
החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח”ג פ”א) הוסיף, שבעוונותינו הרבים, בזמננו התהפכו היוצרות, שכאשר בא איזה עשיר להתארח אצל חברו, יכבדנו בכל הכיבודים ובשמחה ולב טוב, אך כאשר בא אליו איש עלוב ונכה רוח שמקיים בזה ‘ותפק לרעה נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך’ וגו’ (ישעיה נח י), אין המארח שמח בו כל כך, ולפעמים הוא אף עצב.
מעלה מיוחדת יש באורח שהוא תלמיד חכם, וכפי שלמדנו במסכת ברכות (י:) ‘עובר עלינו תמיד’ (מלכים ב’ ד ט), אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב, כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין, ועוד הפליגו שם (סג:) במעלת המארח תלמיד חכם בתוך ביתו.
ד
אופן הטיפול באורח
הנה מצינו בדברי חז”ל כמה וכמה הוראות כיצד יש להתנהג עם האורחים, ולהלן נדון בשלשה מתוכם: א. הטיפול על ידי המארח בעצמו ולא על ידי אחר. ב. קבלתם בסבר פנים יפות. ג. לא להטריח את האורחים.
א. איתא במסכת בבא מציעא (פו:): אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח. ‘ואל הבקר רץ אברהם’ (בראשית יח ז), ‘ורוח נסע מאת ה’’ (במדבר יא לא). ‘ויקח חמאה וחלב’ (בראשית יח ח), ‘הנני ממטיר לכם לחם מן השמים’ (שמות טז ד). ‘והוא עומד עליהם תחת העץ’ (בראשית יח ח), ‘הנני עומד לפניך שם על הצור’ וגו’ (שמות יז ו). ‘ואברהם הולך עמם לשלחם’ (בראשית יח טז), ‘וה’ הולך לפניהם יומם’ (שמות יג כא). ‘יוקח נא מעט מים’ (בראשית יח ד), ‘והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם’ וכו’ (שמות יז ו).
והרמב”ן (בראשית יח ז) פירש את הפסוק ‘ואל הבקר רץ אברהם’, שבא להראות את גודל חשקו של אברהם אבינו לגמול חסד עם אחרים, שהאדם הגדול הזה אשר היו בביתו שלש מאות ושמונה עשרה עבדים העומדים הכן לשרתו, והוא זקן מאד וחלוש מחמת המילה, הלך בעצמו אל אהל שרה לזרז אותה בעשיית הלחם, ואחרי כן רץ אל מקום הבקר לקחת משם בן בקר רך וטוב לעשות לאורחיו, ולא השתמש במשרתים שיסייעו לו, רק עשה הכל בעצמו.
וכעין זה ביאר רבינו בחיי על מה שנאמר (שם פסוק ו) ‘וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת’ וגו’, ששלש סאים הם איפה (מנחות עו:), ומאחר שדרך הכתוב לקצר בדבריו, היה ראוי שיאמר: ‘מהרי איפה’. ומדוע האריך ואמר ‘שלש סאים’, אלא: כדי להרבות בכנופיא ולהראות שהם טרודים ומשתדלים בכבודם, ושידעו זה אנשי המקום, ועל כן השתדל וטרח בכבודן לצאת ולבא כמי שמשתדל בכבוד שבת, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (שבת קיט.) רב נחמן מכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר, אילו מקלעי לי רבי אמי ורבי אסי לא מכתפינא מקמייהו. וכוונתו לומר שלא היתה מעלת השבת גרועה לו ממעלת שני החכמים ההם המיוחדים בדורו, וכיון שאילו היו נכנסין להתאכסן אצלו היה טורח ומשתדל בכבודם, אף כי יש לו לטרוח ולהשתדל בכבוד השבת בכניסתו.
בספר מעיל צדקה (ח”א סי’ תתנו) קבע שעל האדם לעשות גמילות חסדים בעצמו, משום שמצוה בו יותר מבשלוחו (קדושין מא.), וכמו שנאמר (בראשית ג כא) ‘ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם’, והפירוש הוא, שמלבד החסד שעשה עמהם בכך שהלבישם כדי שלא יהיו ערומים כבהמה וחיה, עוד הגדיל לעשות שהלבישם הוא בעצמו כביכול, ולכן לא אמר ‘ויעש וכו’ כתנות עור שילבישו’, או ‘כתנות עור להלבישם’, אלא ‘וילבישם’ הוא בעצמו. והוא דרך של חיבה וכבוד כאב לבנו. ובא ללמדנו שכל העושה גמילות חסדים, לא יעשנה על ידי שליח אלא הוא בעצמו, ועיי”ש.
בשערים מצוינים על התורה (פר’ וירא סי’ לד ענף א) כתב, ששמע מעשה מרבי חיים ברים זצ”ל שהתארח אצל החזו”א, וכאשר הלך לישון וביקש שיציעו לו מיטה, ראה שהסטייפלר ואשתו, נוטלים מטה בידיהם, והחזו”א הולך לפניהם להראות להם המקום להניח את המיטה בעבורו, והיה תמה באזניהם: מדוע צריכים גדולי הדור לטרוח כל כך בעבורו. ענה לו החזו”א: האתרוג שאנו נוטלים בחג הסוכות, וטורחים סביבו ומשלמים עליו דמים הרבה, מעולם לא תמה מדוע אנחנו טורחים בשבילו כל כך הרבה, ואף אתה חשוב כעת כחפצא של מצוה, ולכן אנו טורחים בך.
בדומה לזה הובא בחפץ חיים על התורה (סוף פר’ בשלח במעשי למלך), שהיתה דרכו בקודש להביא בעצמו לאורחיו את כל מחסורם, ואף היה מביא כרים וכסתות להציע המטות. ומעשה היה באורח אחד שהתאכסן בביתו, וכאשר ראה את כל הטרחה שטורח סביבו, ביקש מהחפץ חיים להושיט לו עזרה, אך נענה בסירוב, כשהחפץ חיים מנמק זאת: כלום ירצה כבודו לעזור לי גם כשאני מניח טלית ותפילין. מצות הכנסת אורחים היא זו, ואני מחוייב בה ולא אתה.
ב. בספרים הקדושים (ספר היראה לרבינו יונה, של”ה מסכת פסחים פרק נר מצוה, וראה גם בספר חסידים מרגליות סי’ נו) כתבו, שכשיבואו אורחים לביתו של אדם, יקבלם בסבר פנים יפות, וישים לפניהם לאכול תיכף ומיד, כי אולי העני רעב ומתבייש לבקש ממנו, ויתן להם בפנים שמחות ולא בפנים זועפות, ואף אם איזו דאגה טורדת את מנוחתו, יסתירנה שלא יראו עליו שום עצב. ויראה עצמו כאילו הוא עשיר, וינחם אותם בדברים המתקבלים על הלב, ובזה יהיה להם למשיב נפש, ולא יספר לפניהם את כל תלאותיו וצרותיו, כי בכך ישבור את רוחם, שיחשבו שמחמתם הוא עצוב, וכמעט מאבד את שכרו עבור זה. ובשעת האוכל יראה את עצמו כמי שמצטער על שאינו יכול ליתן להם יותר ברווח, שנאמר (ישעיה נח י) ‘ותפק לרעב נפשך’, והיינו שתראה לו שיש בך רצון טוב ליתן לו יותר ממה ששמת לפניו, ש’נפש’ הוא רצון, כמו שנאמר (בראשית כג ח) ‘אם יש את נפשכם’.
עוד כתבו, שאם האורחים לנים אצלו, יתן להם את המטות הטובות ביותר שיש ברשותו, שכן מנוחת העייף תהיה עריבה ומועילה כאשר ישן על מטה טובה, ולפעמים הוא זקוק למנוחה זו יותר ממה שזקוק לאוכל ולשתיה. ויאמר בעל הבית בלבו: אילו הייתי אני מתארח אצל האורח, בוודאי הייתי רוצה שיכבד אותי, ושיאכיל אותי ויתן לי משקה טוב, ומטה מכובדת לנוח בה מעמל הדרך, אף אני אעשה לו כן, וגלגל חוזר בעולם (שבת קנא.).
איתא בזוהר (ויקהל קצח:) על הפסוק ‘הלא פרוס לרעב לחמך’, שצריך בעל הבית לפרוס את הלחם לפני האורח כדי שלא יתבייש לקחת בעצמו, וכל שכן שלא יביט בפניו כשהוא אוכל, כדי שלא יכלם.
עוד כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח”ג פ”ב), שהנה פעמים רבות יקרה שאדם אינו רוצה ליקח אורח על שולחנו מפני שחושב בנפשו שאין לו במה לכבדו כראוי, ובאמת אין זו טענה טובה אלא במקום שיש אדם אחר שיכניס את האורח לביתו ויכבדנו כראוי, אך אם אין אחר שיעשה כן, אף האורח מעדיף שיקחנו הוא לביתו ויכבד אותו במה שיש לו, מאשר שישאר בלי מזון כלל.
ג. אמרו חז”ל שאין להטריח את האורחים וכפי שמצינו באברהם אבינו שרץ וטרח עבור אורחיו, ולא הטריחם בכהוא זה, ופסק במשנה ברורה (סי’ רעא סק”א) דאף שמעיקר הדין כאשר בא בליל שבת מבית הכנסת לביתו, צריך לעשות קידוש תיכף ומיד, מכל מקום אם אינו תאב לאכול, יכול להמתין מעט. אמנם אם יש לו בביתו משרתים או שאר אורחים, ובפרט אורח עני, לא יאחר בשום אופן, דכיון שהם מוטלים עליו אינו יכול לעכבם בשביל שהוא רוצה לקיים מצוה מן המובחר ולאכול הסעודה לתיאבון.
בשו”ת דבר אברהם (ח”ב סי’ ב בהגה”ה) הזכיר מה ששמע הערה נפלאה בשם החפץ חיים, דהמארח עני לסעודת שבת, מיד בבואו מבית הכנסת צריך למהר לסעוד, שהרי העניים עומדים וממתינים לו, ועובר ב’בל תאחר’, לפי שמאחר את נדרו שנדר ליתן צדקה לעני זה בעת שהזמינו לסעוד עמו.
וכתב שהיא הערה יפה לכאורה, אלא שיש ללמד זכות על העולם שאין נזהרים בזה, משום שהמזמין עני לאכול עמו סעודת שבת, דעתו היא שבשעה שיאכל הוא יאכל גם העני עמו, והוי כקבע זמן לעשות את הצדקה בשעה שיאכל הוא, וכל זמן שהוא עצמו אינו אוכל עדיין לא הגיע זמן הצדקה, וממילא אינו עובר ב’בל תאחר’.
עוד מובא בחפץ חיים על התורה (פר’ ראה במעשי למלך) שהיתה דרכו בקודש להזמין אורח לסעוד על שולחנו בשבת קודש, ובבואו מבית הכנסת לא היה שר “שלום עליכם”, אלא מזדרז לקדש על היין, ומצוה להגיש את האוכל תיכף לשולחן. באחת מן הפעמים תמה אחד האורחים על הדבר, ושאל את החפץ חיים מדוע אינו מקבל את פני המלאכים בשירה הראויה להם, השיבו החפץ חיים כשבת שחוק נסוכה על פניו: מלאכי השרת אינם זקוקים לאכילה ולשתיה, נוכל לקבל פניהם בעוד זמן מה, אך האורחים הסמוכים על שולחני, יתכן שיש בהם אחד שלא הכניס מאכל לפיו במשך כל היום והוא רעב, ומן הדין יש להקדימו למלאכי השרת.
כמו כן מצינו לענין לילה הראשון של חג הסוכות, שנחלקו הפוסקים באופן שיורדים גשמים אם אף על פי כן מחוייב לאכול כזית בסוכה, ומחמת כן יש שכתבו להמתין עד חצות הלילה שמא יפקו הגשמים ויוכל לברך ברכת ‘לישב בסוכה’ לדעת כולם, שכתב בשער הציון (סי’ תרלט ס”ק סז) שאם הוא רעב או עייף וקשה לו להמתין כל כך, ובפרט אם הזמין לסעודתו אורחים עניים ומן הסתם לא אכלו כל היום והם תאבים לאכול ומצטערים, לא ימתין עד חצות, דממה נפשך, אם חייב באכילת כזית למרות הגשמים, בוודאי יכול לאכול בלי שום המתנה ויוצא בזה המצות עשה, ואם פטור מחמת צער הגשמים, גם כן יכול לאכול, שהרי הוא פטור. והוסיף שאפשר דמי שיש אצלו עניים והוא מעכבם מלאכול, יש בזה איסור של ‘בל תאחר’ שהרי הם אינם מחוייבים לצאת לכל הדעות.
ה
התנהגות האורח
לאחר שביארנו כיצד תהיה הנהגת בעל הבית עם האורח, נדון בכמה דרכי נימוס שדיברו בהם חז”ל, והם מוטלים על האורח לנהוג בהם עם מארחו, ואלו הן: א. שאלתו בשלום אשת המארח. ב. קיום כל מה שיאמר לו בעל הבית. ג. קביעות מקום האכסניה אצל אותו בעל הבית בכל פעם שבא לעיר. ד. אמירתו לאחרים שקיבלוהו בסבר פנים יפות. ה. ברכתו לבעל הבית.
א. אמר הכתוב ‘ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל’ (בראשית יח ט), ושנינו משמו של רבי יוסי (ב”מ פז.): למה נקוד על ‘איו’ שב’אליו’, לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא (אשת אושפיזא) שלו. ופירש רש”י שנקודת ה’איו’ באה לרמוז שלא היו המלאכים צריכים לשאול היכן היא נמצאת, כי כבר ידעו שהיא באהל, ושאלו כן משום דרך ארץ.
שואלת הגמרא: והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל. על ידי בעלה שאני. וביאר רש”י, לא שישאל לה לשלום, אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת. אולם בתוספות (שם ד”ה על) חולקים על רש”י, ופירשו דעל ידי בעלה, היינו דוקא לשאול איה פלונית, אבל לשאול בשלומה אפילו על ידי בעלה אסור, וכדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין ע: ושם ד”ה אין).
ב. איתא במסכת פסחים (פו:): כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה. וכן נפסק בשולחן ערוך (או”ח סי’ קע ס”ה). וכמה פירושים נאמרו לזה וכדלהלן.
בתוספות (פסחים פו: ד”ה אין) כתבו שאפילו דבר שיש בו קצת גסות ושררה, שהאורח לא היה עושה כן מצד עצמו, אף על פי כן יעשה כך אם ציוהו בעל הבית.
ובמשנה ברורה שם (סי’ קע ס”ק טז) הביא בשם השערי תשובה, שאם האורח נוהג איזה פרישות בדבר שעושה משום סרך איסור, אינו מחוייב לשמוע לבעל הבית המצווהו לעבור על האיסור הזה, אבל דבר שהוא פרישות בעלמא, טוב לגבר להסתיר מעשיו ולא יסרב לבעל הבית. עוד הביא במשנה ברורה (ס”ק יז) מהבגדי ישע, שמצדד דהחיוב לשמוע לבעל הבית הוא דווקא בשאר ענינים חוץ מאכילה ושתיה, אך אם אינו תאב לאכול ולשתות יותר ובעל הבתי מפציר בו שיאכל, אינו מחוייב לשמוע לו, כדי שלא תזיק לו האכילה, עיי”ש.
ובביאור הלכה (שם ס”ה) פירש עוד, שבקצת נוסחאות בש”ס פסחים (שם) איתא שכל מה שיאמר בעל הבית עשה ‘חוץ מצא’, וביאר הב”ח כוונת הדברים, שאם יאמר לו בעל הבית שישרת אותו בעניניו, מוטל עליו לשמוע לו, מלבד אם יבקש ממנו שישרת אותו ביציאה מחוץ לבית, וכגון שילך לשוק לקנות עבורו, שבזה אינו צריך לשמוע לו, כיון שאין זה מכבודו לילך לשווקים, והביאו המגן אברהם, ועיי”ש עוד ביאור בדברי הגמרא.
ג. איתא במסכת ערכין (טז:): עד היכן לא ישנה אדם באכסניא שלו. רב אמר, עד הכאה. ושמואל אמר, עד שיפשלו לו כליו לאחוריו. בהכאה דידיה כולי עלמא לא פליגי, בהפשלת כליו לאחוריו כולי עלמא נמי לא פליגי, כי פליגי בהכאה דדביתהו, מר סבר כיון דלדידיה לא מצער ליה מאי נפקא ליה מינה. ומר סבר אתי לאיטרודי.
ונחלקו האמוראים עד איזה שיעור צריך האדם להתאמץ בענין זה שלא יחליף את המקום שהוא נוהג להתאכסן שם: לדעת רב אין לו לשנות עד שיבוא בעל הבית לידי הכאה, ולדעת שמואל לא ישנה עד שיפשיל בעל הבית את כליו וישלכם מן הבית. ולא נחלקו אם הכה בעל הבית את האורח עצמו או שהשליך את כליו של האורח, שבוודאי יכול לעזוב את האכסניה ואינו צריך עוד להשאר שם. ולא נחלקו אלא באופן שהכה את אשתו, לדעת רב יכול הוא לשנות את מקומו, כיון שיכול לבוא לידי קטטה עם בעל הבית אחר שהכה את אשתו, אך לדעת שמואל עדיין אינו יכול לעזוב את האכסניה דמה איכפת לו שהכה את אשתו, אם אינו מצער אותו ממש.
מבררת הגמרא: וכל כך למה. כלומר, מדוע צריך האדם להתאמץ ולסבול כל כך ובלבד שלא ישנה את מקום אכסנייתו. ומשיבה: דאמר מר, אכסנאי פוגם ונפגם. ופירש רש”י (ד”ה ונפגם), שהעוזב את מקום אכסנייתו הקבוע והולך למקום אחר, פוגם הוא בכבוד בעל הבית ואף נפגם כבוד עצמו, לפי שבני אדם אומרים על שניהם, כמה קשים הם שאינם יכולים לדור יחד.
עוד בגמרא שם: אמר רב יהודה אמר רב, מנין שלא ישנה אדם באכסניא שלו מן התורה, שנאמר (בראשית יג ג) ‘עד המקום אשר היה שם אהלו בתחלה’. רבי יוסי ברבי חנינא אמר, מהכא, ‘וילך למסעיו’ (שם). ופירש רש”י (ד”ה למסעיו), שכאשר חזר אברהם ממצרים, היה מתאכסן באותם מקומות שהתאכסן בהם כשהלך למצרים ולא שינה. מאי בינייהו. איכא בינייהו אכסנאי דאקראי. פירוש, כגון אכסנאי שהיה מהלך בדרך ולן שם במקרה בעלמא, לפי ששקעה לו שם חמה ולא היה יכול להמשיך ללכת, אם צריך להמשיך ולבוא לאכסניה זו פעמים נוספות ולא לשנות, או שאין זו קביעות, למאן דאמר הלומד מ’המקום אשר היה שם אהלו בתחילה’, אין החיוב אלא באכסניה קבועה כאוהל, אך למאן דאמר הלומד מ’וילך למסעיו’, החיוב הוא אפילו באכסניה של אקראי על אם הדרך.
ד. איתא במסכת ברכות (נח.): הוא היה אומר, אורח טוב מהו אומר, כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מהו אומר, מה טורח טרח בעל הבית זה, פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. ע”כ. הרי שראוי לאורח לספר בשבחו של בעל הבית שהתארח אצלו.
אולם מן הגמרא בבבא מציעא (כג:-כד.) משמע להיפך, דאמר רב יהודה אמר שמואל, שישנם שלשה דברים שבהם נוהגים תלמידי החכמים לשנות בדיבורם, ואחד מהם הוא, כששואלים אותו על בעל הבית שהתארח אצלו, אם קיבלו בסבר פנים יפות, לא ישיב: הן, ופירש רש”י (ד”ה באושפיזא) הטעם, בכדי שלא יקפצו עליו בני אדם שאינן מהוגנים ויבואו אליו תמיד, כשישמעו שהוא מקבל אורחים בסבר פנים יפות, ויכלו את ממונו. הרי שאין ראוי לספר בשבח בעל הבית בפני אחרים ודלא כהא דמסכת ברכות.
ובתוספות (שם ד”ה באושפיזא) תירצו, דהתם בברכות מיירי כשהוא מצוי בין בני אדם מהוגנים ואין חשש שיבואו לכלות ממונו של בעל הבית, ועל כן ראוי לספר בשבחו ולהכיר לו טובה, אמנם בבבא מציעא איירי כשהוא בין בני אדם שאינם מהוגנים, ויש לחשוש שיכלו ממונו של בעל הבית.
ה. הנה אמרו חז”ל שאורח הסועד אצל בעל הבית יש לו לברך את בעל הבית בתוך ברכת המזון, וכמו שאמרו בגמרא (ברכות מו.): בעל הבית בוצע ואורח מברך, בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה (שאילו האורח עשוי להתבייש לבצוע פרוסות גדולות לעצמו), ואורח מברך כדי שיברך בעל הבית. מאי מברך, “יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה, ולא יכלם לעולם הבא”, ורבי מוסיף בה דברים: “ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם”.
בסמ”ג (עשין כז) כתב, ששמע שיש ברייתא בירושלמי ובה נאמר שברכת האורח רמוזה בתורה, והוא מהפסוק ‘וברכת את ה’’ (דברים ח י), ובא ‘את’ לרבות בעל הבית לברכה, וכן הביא בבאר היטב בשם מהר”ש.
ומדברי הרמב”ם (ברכות פ”ב ה”ז) משמע שברכה זו נאמרת תיכף בגמר ברכה רביעית [“לעולם אל יחסרנו”], ואם רוצה להוסיף בברכת בעל הבית ולהאריך בה, הרשות בידו.
ונפסק בטור (או”ח סי’ רא) ובשולחן ערוך (שם ס”א), שהאורח מברך בכדי שיברך לבעל הבית, ואפילו אם יש גדול ממנו.
והעתיקו הטור והשולחן ערוך נוסח הברכה כפי שישנו בגמרא בשינויים קלים: ומה ברכה מברכו, “יהי רצון (בטור: מלפני אבינו שבשמים) שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל (בשו”ע: ולא) ישלוט שטן במעשה ידיו, ואל יזדקר לפניו שום דבר חטא הרהור ועון מעתה ועד עולם”.
ועיקר ברכה זו ניתנה להאמר על ידי המזמן כפי שנראה מהטור והשולחן ערוך שם, אבל כתב בערוך השלחן (ס”ג) שפשוט הוא דעכשיו שכל אחד מברך ברכת המזון ואין אחד מוציא את כולם, מחוייב כל אורח לברך ברכה זו, אף שלא כיבדו בעל הבית בברכת הזימון.
ובשלחן הטהור (סי’ רא ס”ג) כתב, דהאידנא אין מברכין כלל ברכת בעל הבית כפי שמבוארת בגמרא ובשולחן ערוך, כי אנו סומכים על מה שאומרים “הרחמן הוא יברך את בעל הבית כמו שנתברכו אבותינו” והכל בכלל, ובזמן הגמרא לא היו אומרים כלל את כל תפילות “הרחמן” שאומרים בזמננו. וכן מבואר משער הציון (סי’ רא ס”ק יד), שכהיום המנהג אצל כל אורח לומר “הרחמן הוא יברך את בעל הבית” וכו’.
וכן נפסק בתשובות והנהגות (כרך ב סי’ קכב) שיוצאים מדינא בברכת הרחמן שמברך את בעל הבית “בכל מכל כל”, ולכן יש רבים שאינם נוהגים לברך את בעל הבית בנוסח “יהי רצון” הנ”ל, שמעיקר הדין יוצאים בברכת הרחמן.
אך מן המובחר הוא לומר את נוסח הגמרא “יהי רצון שלא יבוש” וכו’ מיד לאחר “הרחמן הוא יברך את בעל הבית” וכו’, וכמו שנראה במעדני יום טוב על הרא”ש (ברכות פ”ז סי’ יא סק”ט) ובספר לחם חמודות (הו”ד במשנ”ב שם סק”ה) שתמהו על שמשנים את נוסח הגמרא.
וכן כתב בסידור היעב”ץ (ברכת עובד), שהרי מבואר הנוסח כל צרכו, שאין בו מלה לבטלה, ולא לחנם יסדוהו רבותינו ז”ל, והתמיהה עלינו האשכנזים שהקלנו בו והשלכנוהו אחרי גוונו, וכן לא יעשה.
ועל כל פנים המזמן על הכוס, בוודאי יקפיד לומר את הנוסח במלואו, לפי שהוא עיקר המברך את בעל הבית.
ו
קדימות בהכנסת אורחים
הנה במסכת שבת (קכז.) דנו חז”ל בשני ענינים הנוגעים לקדימות בהכנסת אורחים שטעונים ביאור: א. גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה. ב. הכנסת אורחים ותלמוד תורה — איזה מהן קודם.
א. איתא (שם): אמר רב יהודה אמר רב, גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב (בראשית יח ג) ‘ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור’ וגו’. אמר רבי אלעזר, בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם, אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך, ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב ‘ויאמר אדני אם נא מצאתי’ וגו’. ופירש רש”י שהניחו אברהם אבינו והלך לקבל את האורחים.
והקשה הריא”ף (על עין יעקב, שבת פי”ח אות צג), דמנין הוכיח רב יהודה שאכן גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, הרי יתכן שלעולם הקבלת פני השכינה גדולה יותר, ומה שקם אברהם והלך לקבל פני האורחים, היה זה אלא אחר שכבר נראה אליו ה’ וקיבל אברהם את פניו, ובעוד שהיה אצלו באו המלאכים, ואז בקש רשות להניח השכינה וללכת ולהכניס את האורחים, ואם כן אין כאן לימוד אלא שגדולה הכנסת אורחים מהנחת השכינה, ולא מקבלתה.
ותירץ, שקבלת פני שכינה היינו כל זמן שעומד לפני השכינה, לפי שאין לו להסיח את דעתו לדבר אחר, אלא יעמוד לפני השכינה כעבד לפני רבו, והרי אברהם היה יושב לפני השכינה, והניח מלקבל את פניה, ורץ להכניס את האורחים, ואילו היה נוטל רשות מהשכינה בדרך של בקשת רחמים, והיה אומר ‘אם נא מצאתי חן’, מובן הדבר שעשה ברשותו של מקום, אך הוא לא נטל רשות, ולא אמר ‘אם נא מצאתי חן’ על עצם ההליכה אלא על שלא יעבור ה’ יתברך מעליו, וימתין עד שילכו האורחים, ואם כן מוכח שהכנסת אורחים קודמת לקבלת פני השכינה.
עוד ביאר, וכתב שזהו הפירוש הנכון, שכיון שאמר אברהם ‘אל נא תעבור מעל עבדך’, והיינו שימתין לו עד שילך ויכניס תחילה את האורחים, ורק אחר כך ישוב ויבוא להקביל את פני השכינה, נמצא שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה. ולכך לא הוכיח מ’וירץ לקראתם’, כי בזה באמן אין שום ראיה אלא שגדולה הכנסת אורחים מהנחת פני שכינה ולא מקבלתה, וגם לא הוכיח מ’אל הבקר רץ אברהם’, כי גם זה אינו אלא הנחת פני שכינה.
באהבת איתן (ליקוטים שם) ביאר באופן נוסף, שמה שאמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, אזיל לטעמיה, משום שהוא אמר בסנהדרין (קג:), שגדולה לגימה שנותן האדם לאורחיו, ששגגותיה עולה זדון, ומפרש שאילמלא הלוה יהונתן לדוד שתי ככרות לחם, לא נהרגה נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי ולא נהרג שאול ושלשת בניו. הרי מבואר שהמונע לגימה מן האורחים מביא לידי שפיכת דמים. ואיתא בפרק במה מדליקין (שבת לג.) דבעון שפיכות דמים שכינה מסתלקת מישראל, ואם כן למדנו שמניעת לגימת אורחים גורמת לשכינה שתסתלק. ועוד איתא בסנהדרין (שם) בענין לגימה שמשרה שכינה על עובדי הבעל.
ולפי זה מובן מה שאמר כאן שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שהרי על ידי הכנסת אורחים יזכה להקביל את פני השכינה, ואדרבה, אילו ימנע ולא יכניס אורחים בעת שצריך לקבל את פני השכינה, הרי יגרום הדבר שתסתלק השכינה לגמרי. ולכך מוטב להכניס אורחים מהקבלת פני שכינה.
ביאור נוסף נמצא במכתב מאליהו (קונטרס החסד ח”ב פ”א), ושם כתב שהכנסתם של אורחים ואפילו הפחותים ביותר, היא עצמה חשובה כקבלת פני שכינה הגדולה אפילו מנבואה שהיא הדביקות הכי עליונה שבמתנות שמים.
והטעם לזה, כי הנבואה היא מתנה מאת ה' לאדם שזוכה לה ואינה קנין שהאדם קונה על ידי עבודתו, ולכן אין לה קביעות באדם כמו מדרגה הנקנית על ידי מעשי האדם. שהרי קין זכה לנבואה ואמר לו ה' 'למה חרה לך וכו', הלא אם תיטיב שאת' וכו' (בראשית ד ו-ז), ואף על פי כן היתה לו יכולת להרוג את הבל נגד רצון ה', אבל כאשר אדם עושה חסד עם חברו, ומסלק את נגיעותיו העצמיות, אזי נפקחות עיני לבו להכיר את האמת, וקונה האמונה בקנין עמוק וקבוע. וכפי השיעור שנקנתה האמונה בלבו, כך יש לו קבלת פני השכינה באופן תמידי, ומאומתת בתוך לבו ומהותו, כיון שהיא מדרגה אשר קנה לו, והיא הוייה שלו, ולא מתנה מבחוץ.
בדומה לזה פירש המהר"ל (ח"א שבת קכז.) שהוא מטעם שהאדם נברא בצלם יוצרו ודומה לשכינה כביכול, ואילו הקבלת פני שכינה אין זה כבוד שכינה, שהרי נאמר (שמות לג כ) 'כי לא יראני וחי', ואין דבר זה כמו הכנסת אורחים שהוא מכבד האדם כאשר באו אליו פנים חדשות, וחביב עליו האדם שנברא בצלם אלקים כאשר נראה אליו, והוא מתחבר לגמרי אל צלם אלקים הזה, והוא יותר מקבלת שכינה, כי אין חיבור אל השכינה, עיי"ש עוד.
ב. אמרו במשנה (שבת קכו: והובאה לעיל) שמפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים, ומפני בטול בית המדרש, אבל לא את האוצר.
ובגמרא (שם קכז.) אמר רבי יוחנן: גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש, דקתני "מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש". ורב דימי מנהרדעא אמר, יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני "מפני האורחין" והדר "ומפני בטול בית המדרש". וביאר רש"י, שלרבי יוחנן היא כהשכמת בית המדרש, מכך שהשוותה אותם המשנה זה לזה. ולרב דימי היא יותר מהשכמת בית המדרש, כיון שהתנא הקדימה תחילה.
במהר"ל (ח"א שם) ביאר בדרכו דלעיל, שלרבי יוחנן הכנסת אורחים נעשית לכבוד האורח שהוא נברא בצלם אלקים, ולכן דבר זה נחשב ענין אלקי כמו המשכים לבית המדרש ללמוד תורה שהיא אלקית, ובמשנה (אבות פ"ג מי"ד) אמרו, שחביב האדם שנברא בצלם אלקים, חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה זו התורה, הרי שהאדם והתורה שוים בחביבותם אצל ה'. אמנם רב דימי סבר שהכנסת אורחים חשובה אף יותר מהשכמת בית המדרש, כי הכנסת אורחים היא עצמה כבוד אלקים, להכניס את האדם לביתו ולכבד אותו מכיון שנברא בדמות ובצלם, ובכך נהיה כבוד לשכינה יותר מבלימוד התורה, שהרי התנא במסכת אבות הקדים לתאר את החביבות של האדם לפני חביבות כלי החמדה דהיינו התורה. ודע לך שמה שאמרו רבי יוחנן ורב דימי, הוא דווקא להכניס אורחים שלא באו אליו מעולם, והם פנים חדשות של צלם אלקים שלא ראה מעולם, ועל יש חשיבות בכיבודם. אך אם אינם פנים חדשות אין בהכנסתם מעלה כל כך.
וכתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"ג פ"א בהערות), שלפי זה אם השכים לילך לבית המדרש והזדמנו לו אורחים, מוטב שיתעסק במצות הכנסתם לביתו ויכבדם כיאות, מאשר שילך לבית המדרש. והוסיף, שנראה לומר דהיינו דווקא כשאין בביתו מישהו אחר שיוכל לקבל את פניהם כהוגן, [ולפעמים אם הם אנשים נכבדים ביותר, נכון שהוא בעצמו ישמש לפניהם לכבודם אף כשיש אחר בבית], אך אם יש אחרים בבית ויכולים הם לקבל את פני האורחים, לא יתבטל מתלמודו עבור זה, שהרי כך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמו סי"ח) דאם הזדמנה לפניו מצוה כשהוא עוסק בתלמוד תורה ויכולה המצוה להיעשות על ידי אחרים, אין לו להתבטל מתלמוד תורה, ובוודאי דאפילו כשעדיין לא התחיל ללמוד, גם כן לא יבטל, ויעשה כמו שחשב בתחילה לילך לבית המדרש, שהרי תלמוד תורה כנגד כולם. ועוד, שבגמרא במועד קטן (ט:) למדו דין זה מן הפסוק 'כל חפציך לא ישוו בה' (משלי ג טו), והיינו שאפילו חפצי שמים אינם שוים למול התורה אם יש אחר שיכול לעשותם, ואם כן בוודאי תלמוד תורה עדיף. ומכיון שלא חילקו הפוסקים בין מצוה למצוה, נראה שאפילו במצות הכנסת אורחים גם כן דינא הכי, שאם יכולה להיעשות על ידי אחרים ילך לתלמודו ולא יתבטל עבורה. ועוד, שגם מהפסוק משמע שכלל את כל חפצי שמים בענין אחד, ובכלל זה גם מצות הכנסת אורחים, ואמר דכולם לא ישוו בה.
אולם מספר מילי דחסידותא (על צוואת רבינו יהודה החסיד וספר חסידים, סי' נז) משמע שמצות הכנסת אורחים, לעולם אי אפשר לה להיעשות על ידי אחרים, כיון שבכלל המצוה הוא גם כן הסברת פנים, וכבר הפליגו חז"ל (כתובות קיא:) במעלת המסביר פנים ומלבין שיניים לחברו, ולמדוהו מן הפסוק 'ולבן שיניים מחלב' (בראשית מט יב). וכן יש מצוה לשוחח עם האורח ולשמוע מה רצונו, ומה יבקש בכדי להשיב את נפשו, כמו שכתב בזה בשל"ה הקדוש, והיא צדקה גדולה וחשובה כקיום עולם מלא. וסיים, שיש מקום לומר שגם בהכנסת אורחים כן הוא, ומשום כך כתוב 'כי על כן עברתם על עבדכם', דהיינו שבכוונה באו אליו דווקא, וממילא אין הכנסתם יכולה להיעשות על ידי אחרים. וכן משמע מפירוש רש"י, שבהכנסת אורחים אף שיכולה להיעשות על ידי אחרים, היא גם כן גדולה מהקבלת פני השכינה ולא יניחנה לאחרים.
אך הנה יש לדקדק במה שאמרו שהכנסת אורחים שוה להשכמת בית המדרש או חשובה ממנה, שהרי פירש רש"י לקמן (קכז: ד"ה ה"ג) שלשיטת רבי יוחנן הכנסת אורחים היא בכלל גמילות חסדים, והשכמת בית המדרש היא בכלל תלמוד תורה, ואם כן, איך אמר שהכנסת אורחים הכלולה בגמילות חסדים שקולה כהשכמת בית המדרש לתלמוד תורה, והרי שנינו בפאה (פ"א מ"א) שתלמוד תורה כנגד כולם, ובכללם מצות גמילות חסדים.
והריא"ף (על עין יעקב שם) תירץ, שמה שאמרו במשנה שמפנין את האוצר מפני ביטול בית המדרש, אינו כפשוטו, משום דאם הכוונה שמפנים מפני ביטול תורה והיינו כדי שלא יצטרכו לבטל את הלימוד לחלוטין, מדוע היה צריך להזכיר דין זה, הרי אחרי שאמר שמותר לפנות האוצר לצורך הכנסת אורחים, ותלמוד תורה גדול מכולם, בוודאי שמותר לפנות גם לצורך הלימוד. ולכן מוכרחים אנו לומר שביטול בית המדרש המוזכר במשנה שמותר לפנות האוצר מחמתו, היינו כעין השכמת בית המדרש, והפירוש שמותר לפנות בכדי שלא יתבטל לזמן מועט בלבד, שביטול הלימוד רק לזמן מועט אכן שקול כהכנסת אורחים, ורב דימי למד שמכך שהקדים התנא הכנסת ארחים להשכמת בית המדרש, מוכח שהכנסת אורחים גדולה הימנה, אמנם כאשר עסקינן בביטול הלימוד לחלוטין ולא רק לזמן מועט, בוודאי שתלמוד תורה כנגד כולם, ואין דבר המשתווה אליו או חשוב ממנו.
גם באהבת איתן (שם) עמד בקושיא זו, וכתב שהריא"ף נדחק בה, ולכן פירש בדברי רבי יוחנן, דהוא אזיל לשיטתו בבבא קמא (יז.), שכאשר האדם לומד לעצמו, אזי המעשה בפועל חשוב יותר מן הלימוד, אך כאשר מלמד לאחרים, הלימוד חשוב מן המעשה. וכן איתא בקידושין (מ.) שכל מה שמנו במשנה שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, היינו דווקא מפני שהם דברים שהעושה אותם הוא טוב לשמים וטוב לבריות, מה שאין כן כאשר הוא רק טוב לשמים, שאז אינו אוכל פירותיהם בעולם הזה, ולפי זה מצות תלמוד תורה שנמנתה עם הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, היינו דווקא באופן שהוא טוב לבריות בתלמודו, וכגון שמלמד לאחרים, וכמו שאמרו (סוכה מט:) שהלומד תורה ומלמדה זו היא תורה של חסד. ובסנהדרין (יט:) איתא שהמלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו. וכעת לא קשה על רבי יוחנן, כי מה שאמר שהכנסת אורחים שקולה כהשכמת בית המדרש, היינו בלימוד תורה שלומד לעצמו, שבזה אכן המעשה גדול מהלימוד, וקיום מצות הכנסת אורחים על כל פנים אינו נופל בחשיבותו מלימוד התורה, אמנם מה שאמרו במשנה שתלמוד תורה כנגד כולם היינו באופן שמלמד לאחרים, ובזה מעלת הלימוד גדולה מן המעשה.
וכעין זה פירש בעיון יעקב (שם אות צג), שודאי תלמוד תורה כנגד כולם, אבל זה אמור רק כשלומד בבית המדרש באסיפת חכמים, כי אין בית המדרש בלא חידוש, ובאופן זה ודאי לימוד תורה עדיף, אמנם כאשר לומד תורה ביחידות, הכנסת אורחים שוה ללימוד תורה או גדולה הימנה.
ז
לוית האורחים
משביארנו הדק היטב היאך תתקיין מצות ה'הכנסה', מיהו 'אורח', כיצד יש לנהוג עמו, וכיצד יתנהג הוא עם בעל הבית, שומה עלינו להשלים הענין ולדון בחלק האחרון של מצות האירוח והוא: מצות הלויה.
הנה הפליגו חז"ל בגודל מעלתה, עד שאמרו (סוטה מו:) ששכר לויה אין לו שיעור. גם ביארו (שם) את מה שאומרים זקני בית דין בוידוי עגלה ערופה: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו' (דברים כא ז), דהיינו: לא ראינוהו ופטרנוהו בלי מזון ולא הנחנוהו בלי לויה. עוד אמרו, שכל המלוה את חברו אפילו ארבע אמות בתוך העיר שוב אינו ניזוק, וכל מי שאינו מלוה אותו כאילו שופך דמים. וכופין על מצות הלויה כמו שכופין ליתן צדקה, ובפרט אם האורח אינו מכיר את המקום היטב ועשוי לאבד את דרכו, מצוה גדולה היא לילך איתו ולהראות לו, או על כל פנים לבאר לו היטב כיצד ילך, כדי שלא יכשל (אהבת חסד ח"ג פ"ב).
וסוד ענין הלויה, כתב בשל"ה הקדוש (חולין עמ' קיז מדפי הספר הו"ד בשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' לד) וזה לשונו: אומה ישראלית נקראים "כנסת ישראל", שהם מכונסים מיוחדים באחדות אחד מצד נשמתם וכו', והנה כשפירש ישראל מן העיר חוצה לה, כל הדרכים בחזקת סכנה וכו', לכך באה מצות לויה, ולויה חיבור, לוית חן, והכוונה שנשארים בעיר מלוים את היוצא ומעוררים החיבור, כלומר, עדיין אנחנו מחוברים, כשם שאנחנו בני העיר, כך אתה כמונו. ומעוררים בזה החיבור שלמעלה דהיינו מצד נשמות, שאף שהגופות נפרדות מכל מקום בשרשם מחוברים, ואז וכו', לא ניזוק היוצא חוצה וכו', עכ"ל.
ולהלן נבאר שלשה ענינים במצוה זו: א. מהו עיקר מצות לויה. ב. מי חייב ללוות ולהתלוות. ג. מה דין לויה בזמננו.
א. הנה לכאורה יש סתירה בדברי הגמרא בסוטה (שם), שאמרו שם שהרב צריך ללוות את תלמידו עד עיבורה של עיר, והחבר את חברו עד תחום שבת, והתלמיד לרבו מובהק עד שלש פרסאות ולרבו שאינו מובהק עד פרסה. הרי שהחיוב ללוות את האורח אינו עד שיגיע למחוז חפצו, אלא שיעור מועט כל אחד כראוי לו, וכמבואר לעיל.
אך לפני כן אמר רב יהודה אמר רב: כל המלוה את חברו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק, הרי שדי בליווי של ארבע אמות בכדי שלא ינזק, והרי השיעור המועט ביותר שאמרו בברייתא הוא עד עיבורה של עיר, ובחברו אמרו עד תחום שבת.
מכח סתירה זו כתבו הפוסקים שעיקר מצות הלויה לכל אדם ואפילו לרבו מובהק אינה אלא ארבע אמות בעיר, וכמו שכתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' לד), וליווי זה מועיל באופן סגולי להציל את המתלוה מכל נזק עד שיגיע למחוז חפצו, רק מחמת מעלת המצוה הזו שאין שיעור לשכרה, והמבטלה כאילו שופך דמים כמו שאמרו בגמרא (שם), הרחיבו חז"ל את שיעור הליווי, ותקנו לפי חשיבות המתלוה וכבודו, וכגון הרב המלווה את תלמידו, שאף על פי שיוצא מדינא בליווי ארבע אמות, תקנו חז"ל שיכבד את תלמידו משום שאינו עם הארץ, וילוונו עד עיבורה של עיר, ועל דרך שאמרו (אבות פ"ד מי"ב) יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, ועל זו הדרך תיקנו שיעור ליווי לחבר המלווה את חברו, ותלמיד המלווה את רבו.
וכן מוכח עוד מהא דמבואר בגמרא (שם), שרבינא ליוה את רבא בר יצחק ארבע אמות בתוך העיר, ואחר כך בא לידו היזק וניצל ממנו, ע"כ. והדבר תמוה, כי אף אם נאמר שרבינא היה רבו של רבא בר יצחק, הרי מבואר בברייתא שעל הרב ללוות את תלמידו עד עיבורה של עיר, ומדוע לא עשה כך. אלא מוכח שעיקר מצות הליווי אינה אלא ד' אמות בעיר ואפילו לרבו מובהק, ולכן היכן שאינו יכול ללוות יותר, די לו בכך, ומחמת כן הסתפק רבינא בליווי של ארבע אמות.
וכן מוכח גם מילקוט מהרר"ש (הובא בד"מ חו"מ סי' תכ"ו סק"א, סמ"ע סי' תכז ס"ק יא, א"ר סי' רלא אות ב) דבימינו אין נוהגים שהתלמיד מלווה את רבו עד פרסה, משום דבזמן הזה מוחלים הם על כבודם, ויש לילך עמו או עם חבירו עד השער או לכל הפחות ארבע אמות, עכ"ל. נראה מדבריו כי מה שנוסף על עיקר השיעור הוא משום כבודם, ומכיון בזמן הזה הם מוחלים על כבודם, הרי נתבטלה התקנה, אבל עיקר מצות הליווי לא נתבטלה, ועל מצוה זו אינם יכולים וגם אינם רשאים למחול, שהרי מבואר בגמרא דכל מי שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים וכו'.
על כל פנים מדברי כולם נלמד, שבוודאי אין מצוות ליווי ביותר מהשיעורים שהוזכרו בברייתא אודות תלמיד המלווה לרבו ולהיפך, וכן חבר לחברו. ודלא כמבואר במהרש"א (ח"א סוטה מה:) שמצות ליווי שייכת בכל הדרך עד שיבוא למחוז חפצו, משום שכל הדרכים בחזקת סכנה הם. ולדעת המהרש"א צריך לומר שהשיעורים שהוזכרו בברייתא, הם שיעורים למטה, והיינו שאין יוצאים ידי חובת ליווי בפחות משיעור זה, אבל למעלה אין שיעור למצוה זו, וכל כמה שמלווהו יותר, מצוה הוא עושה, רק שלא חייבוהו יותר מהשיעורים המפורשים בברייתא.
בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' לד אות יג) כתב, שלפי המבואר יש לומר במי שנוסע ברכבת, שמצוה ללוותו עד תחנת הרכבת שבתוך העיר, ועל כל פנים ילוהו ארבע אמות, וכן מי שנוסע באוירון מצוה ללוותו עד סוף העיר, ועל כל פנים שיעור ארבע אמות. ואם נוסע במכונית מפתח ביתו, אם יכול המלוה לנסוע עמו במכוניתו או שיש לו מכונית בעצמו, מצוה ללוותו עד סוף העיר, ואם לאו ילוהו לכל הפחות ארבע אמות ברגליו בצד המכונית.
ב. הנה כתב הרמב"ם (אבל פי"ד ה"א-ב) שמצות עשה מדברי חכמים לבקר חולים וכו', וללוות את האורחים, וגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, ומצות ליוויים יותר מהכנסתן וכו', ונראה לדייק שאין מצות ליווי שייכת אלא באורח מעיר אחרת הרוצה לצאת מן העיר ולהמשיך בדרכו או לחזור לביתו, אבל אינה שייכת בבני העיר אם אחד מהם רוצה לצאת לדרך.
גם בזוהר הקדוש (וירא קד :) איתא: תא חזי, כד בר נש עביד ליווי לחבריה, איהו אמשיך לשכינתא לאתחברא בהדיה, ולמהך עמיה באורחא לשזבא ליה. ובגין כך בעי בר נש ללוויה לאושפיזא, בגין דחבר ליה לשכינתא וכו', עכ"ל. הרי הרי משמע שצריך ללוות דווקא את האושפיזא דהיינו האכסנאי שמחוץ לעיר, ולא מי שדר בעיר ויוצא לדרכו. וכן משמע מדברי המהרש"א (ח"א סוטה מו: ד"ה כל שאינו) שכתב: אף על פי שמתלוה האורח וכו', וכן הוא גם בעוד אחרונים.
ונראה לתת טעם לדבר על פי מה שכתב המהרש"א (שם ד"ה הראני) דודאי עיקר מצות הליווי היא להראות להמתלוה כיצד ילך בדרך בלי מכשול. וכן כתב עוד שם (ד"ה ומה כנעני), שעיקר מצות הליווי היא שיגיד לו את הדרך שילך בה, בכדי שלא יטעה. ודבר זה שייך בבן עיר אחרת שאינו מכיר את סביבות העיר והדרכים היוצאים ממנה עד עיבורה של עיר או עד פרסה שהוא שיעור חובת הליווי לחבירו. אך בן העיר היוצא לדרכו, מה יש ללוותו, הרי מכיר הוא היטב את העיר וסביבותיה, ואין מקום לחשוש שיטעה, ואם כן אין צריך ללוותו, וכעין המבואר בתוספות (פסחים ב. ד"ה יכנס) לגבי מה שאמרו שלעולם יכנס אדם בכי טוב, עיי"ש.
אמנם בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' לה) כתב ש"אורח" לאו דווקא, והוא הדין לכל מי שיוצא לדרך, ואפילו למי שהוא בן אותה העיר, כשהוא יוצא ממנה מצוה ללוותו. שהרי שנינו לענין עגלה ערופה (סוטה מו:) בביאור מה שאומרים הזקנים 'ידינו לא שפכו' וגו', דהיינו שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא ליווי. ולא חילקו בין אם הנהרג היה בן עיר קרובה או שהיה בן עיר אחרת ונזדמן לשם כעובר אורח, כי תמיד יש חובת ליווי אף בבן העיר, וכן הוא ברמב"ם (רוצח פ"ט ה"ב ה"ב) ובסמ"ג (עשין עח).
ועוד מצינו במדרש (ב"ר לה ג), שאחר י"ד שנה שכיבשו ישראל את הארץ וחילקוה לשבטים, כשחזרו בני ראובן ובני גד למקומם, ליוה אותם יהושע עד הירדן, עיי"ש. הרי שקיים בהם מצות ליווי אף שהיו מכירים היטב את הארץ והדרכים המסתעפות בה, שהרי התעכבו שם זמן רב כמו יהושע, ועיין בדעת זקנים לבעלי התוספות (בראשית לב לג) בביאור הפסוק 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה', דפירושו: 'על כן', שעשו בני ישראל שלא כהוגן, שהניחוהו [ליעקב אביהם] ללכת יחידי ולא עשו לו לויה [ומשום כך נתקל במלאך ונלחם בו לבדו], והוזק על ידם בגיד הנשה, לכן אסר להם הקדוש ברוך הוא גיד הנשה, כדי שיהיו זהירין במצות לויה משם ואילך, לכך הוזהר יעקב ללוות את יוסף בנו כששלחו אל אחיו, עכ"ל. והרי יוסף מעירו וממקום מגורו יצא, ואף על פי כן היתה שייכת בו מצות לויה.
ובטעמו של דבר, ביאר היטב בספר נתיבות עולם לרבינו המהר"ל מפראג (נתיב גמ"ח פ"ה): כי הישוב נתן ה' לבני אדם, ושם אין מושלים כל כך גזלנים, לסטים, רוחות ומזיקין, מחריבי ומפסידי הישוב, אבל יוצא מן הישוב שם שולטים המזיקים לאדם וצריך שם לויה ושמירה יותר. ועוד, כי האדם יש בו צלם אלהים, ואז הכל יראים מפניו אף המזיקים, ולכן כאשר יוצא לדרך ובני אדם מלוים אותו ונותנים כבוד לצלמו, ואז הוא ניצל. ועוד, כי האדם כאשר הוא יחידי בדרך וצריך שמירה מלמעלה, ועל ידי שהוא מלוה אותו הוא נכנס בשמירה עליונה, עד שמגיע השמירה אל השי"ת ואין קץ וסוף לשמירה זאת, ועל כן גם אין קץ לשכרו, עיי"ש באורך. וטעם זה האחרון קרוב מכוון בעצם למה שכתוב בזוהר הקדוש הנ"ל שהמלוה לשכינתא ללכת עמו בדרך להציל אותו. ועיין גם בעל הטורים (בראשית יח טז) 'ואברהם הולך עמם לשלחם וה'' מלמד שהשכינה מלוה לצדיקים, עכ"ל.
וכיון שהוא מחוץ לישוב בני אדם וצריך שמירה מן המזיקים, אם כן גם בבן אותו העיר שייכת מצות ליווי, וכמו שכתבו התוספות (פסחים ב. ד"ה יכנס), ולפי המבואר בחדושי אגדות למהרש"א (סוטה מה: ד"ה לא) שהלויה היא דבר סגולי, שהמתלוה ניצול מהיזק, עיי"ש, גם כן מובן ששייך דבר זה גם ביוצא מעירו.
ומה שנקט הרמב"ם בלשונו ללוות ה"אורחים" אינו דווקא, אלא משום שהלויה הוא חק שחקק אברהם אבינו כשליוה את אורחיו, והם היו שלשה אנשים שבאו אליו כאורחים ולא הכירו את המקום, על כן נקט ללוות "אורחים". ומטעם זה גם נקט בזוהר: ללוייה ל"אושפיזא", משום דקאי על המעשה דאברהם אבינו שליוה את אורחיו, אבל אין הכי נמי דגם לבני עירו ובני ביתו היוצאים מן העיר, ישנו חיוב ללוותם, וכמו שכתבנו.
ובשו"ת צל החכמה שם כתב, שמכל מקום אפשר, שאם אורח ובן עירו יוצאים יחד לדרך, זה הולך למזרח וזה הולך למערב, באופן שאי אפשר לו ללוות את שניהם, מצוה ללוות את האורח שהוא זקוק לשמירה יתירה, גם ממכשולים ומטעויות בדרך סביבות העיר, כמבואר לעיל, וגם מהמזיקים. ואף שבזמנינו אין נוהגים ללוות רק ארבע אמות בתוך העיר, ולכל היותר עד שער העיר ולא מחוץ לעיר כלל, מכל מקום הליווי מסייע לאורח בצורה סגולית, שגם אחרי שיפרד ממנו ינצל מכל מיני נזק ומכשול.
ג. ידוע שבזמננו ישנם שאינם מקפידים כל כך על מצות לויה אף שיש בה שכר גדול, ויש לברר מה הטעם לזה, והלא לויה היא גמר מצות הכנסת אורחים שראשי תיבותיה אש"ל: אכילה שתיה לויה, ומצינו שהטור ושאר המחברים האחרונים השמיטו מצוה זו ולא דיברו בה. ונבאר ארבעה טעמים שנאמרו בזה.
טעם ראשון, כתב בדרכי משה הקצר (חו"מ סי' תכו סק"א) בשם ילקוט מהרר"ש, שבזמננו אין נוהגים התלמידים ללוות את רבותיהם עד פרסה, משום שהם מוחלים על כבודם, ויכול לילך עם רבו עם חברו עד לפני שער העיר או לכל הפחות ארבע אמות.
טעם שני, כתב בספר עמק ברכה להרב אריה פומרנצ'יק (ערך גמילות חסדים שבגופו אות ד), שהתלמידי חכמים פטורים ממצות ליווי האורחים, משום ביטול תורה, שהרי היא מצוה שאפשר לה להיעשות על ידי אחרים ואין מבטלין תלמוד תורה בעבורה. אמנם בעלי בתים שאינם עסוקים כל כך בתורה, ודאי חייבים במצוה זו. ואם יאמרו שמפסידים מביטול עסקיהם, צריכים לשכור להם שלוחים שילוו את האורחים במקומם. והביא בשם החזון אי"ש, שאפשר דחיוב לויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי, אבל בימינו שנוסעים הרבה אנשים יחד, נעשה כל אחד מלוה לחברו.
וכעין זה כתב בערוך השלחן (חו"מ סי' תכו ס"ב) שבימינו לא נהגו בזה, מפני שאין הולכים ברגל, אלא נוסעים בקרון עם עוד אנשים, ואינו נוסע לבדו.
טעם שלישי הובא בבאר שבע (סוטה מו:), שאפשר דבזמן הזה אין נוהגין דיני לויה, מפני שכל הדרכים הם בחזקת סכנה יותר ממה שהיו בימי חכמי הגמרא, וכמו שכתבו התוספות (כתובות קי: ד"ה הוא) שבזמן הזה שיש סכנת דרכים ביותר, אין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לויה, משום דחייך קודמין.
טעם רביעי, כתב בעיון יעקב על עין יעקב (סוטה מו: הו"ד בצל החכמה ח"ד סי' לד), שכיון דעיקר הלויה היא כדי להראות לאורח את הדרך שילך בה, אם כן, בימינו שכל הדרכים מיושבות ויש בהם שלטים המציינים את כיווני הדרך ומורים כיצד ללכת, די בליווי של ארבע אמות.
וכתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"ג פ"ב בהערות), שהטעמים הם רק כדי ללמד זכות על העולם במה שאינם זהירים ללוות את אורחיהם עד פרסה או עד תחום שבת, אבל חלילה לאדם לפטור עצמו ממצות לויה לגמרי, כי מן הגמרא משמע שהוא דבר סגולה להמתלוה שלא יארע לו אסון בדרך, וגם שעל ידי הלויה נגמר המצוה בשלימות, כי אש"ל ראשי תיבות אכילה שתיה לויה, ובפרט אם הלויה היא לתועלת, שרוצה להורות לו את הדרך, יש חיוב גדול בזה, וכמו שכתב במהרש"א דאף שמצוה ללוותו בכל האופנים, מכל מקום עיקר הלויה היא בכדי להראות לו את הדרך שלא יכשל בה, עיי"ש.
והביא ששמע שהיה מעשה במכניס אורחים אחד ששלטה האש בנכסיו וכילתה את כל ממונו, ותמהו העולם כיצד לא הגינה עליו זכות המצוה של הכנסת אורחים. ואמר אחד מגדולי הדור, שהוא מפני שהיה נוהג רק לקבל את האורחים באכילה ושתיה, ולא היה מלווה אותם כלל, ואכילה ושתיה ראשי תיבות א"ש, ולא השלים הלמ"ד של הלויה, ועל כן לא הגינה עליו המצוה.
