איך להרוג כל סיכוי ליצירתיות? דרך ביקורת עצמית |רוטרדם בת-ים הפודקסט
לקראת העונה השניה של הפודקסט שלנו ״רוטרדם בת-ים״, אתגרתי את רות׳קה לעשות משהו קצת שונה. בכל יום, אנחנו לוקחות חצי שעה וכותבות פוסט.
השתגעת?חצי שעה! את יודעת כמה זמן לוקח לי לכתוב פוסט? רק המחשבה שיש לי רק חצי שעה עושה לי בחילה! כאב פיזי.
אנחנו כל כך רגילים לשמוע את הקלישאות בסגנון: כדי להצליח, את חייבת לצאת מאיזור הנוחות ולעשות דברים שמפחידים אותך! אם לא תנסי, איך תלמדי? וכל מיני בולשיט בסגנון. תאורטית — ברור! אני מסכימה במיליון אחוז. בפועל — תגידו, השתגעתם? הרי זה ברור שאם אני אשקיע יותר זמן, הפוסט יהיה הרבה יותר טוב. הרי זה ברור שאם אני אערוך את הטקסט עד צאת הנשמה, יותר אנשים יתחברו למה שאני כותבת. מאמץ = הצלחה. כולם יודעים את זה.
אז זהו, שלא באמת. עריכה אינסופית לא בהכרח הופכת את מה שאנחנו עובדים עליו ליותר טוב. מה שכן, בהכרח זה לוקח לנו המון זמן — זמן שיכלנו להשקיע בדברים חשובים כמו לשחרר את התוכן ולדבר עליו עם אנשים שלקחו את הזמן לקרוא אותו.
אחרי שנים של עבודה בשיווק עם סטארטאפים, יזמים וחברות ענק, למדתי דבר אחד. אם יש זמן וכסף, אין סיבה לחדש. ואם אין סיבה לחדש, אנחנו פשוט נעשה את הדברים שתמיד עשינו ולרגע לא נשאל את עצמנו: רגע, למה זה מה שאני עושה כל היום?
תחשבו על זה, מה היתם עושים בעבודה אם היתם עובדים רק 4 שעות ביום? טים פאריס שאל את השאלה הזאת והספר שלו חגג שבע שנים במקום ראשון ברשימת ספרי רב מכר.
טים הוא סוג של טעם נרכש ולמרות שאני לא אוהבת לקרוא את הספרים שלו, להקשיב לפודקסט שלו או לראות את ערוץ היוטיוב שלו — אני לא יכולה להתווכח עם הרעיונות שלו.
תחשבו על מקום העבודה האחרון שעבדתם בו. כמה זמן בוזבז רק כי צריך למלא יום עבודה? הרי כשאנחנו עובדים מהבית או מנסים לסיים פרוייקט חשוב, אנחנו משתמשים בכמות הזמן שעומדת לרשותנו. אם תתנו לי שבוע לכתוב כתבה, סביר להניח שיקח לי שבוע לעשות את זה, אם תיתנו לי רק חצי שעה, אני אכתוב כתבה בחצי שעה. איזו כתבה תהיה טובה יותר?
סת׳ גודן שינה לגמרי את תפישת העולם שלי כשהוא אמר: תראו לי 50 כתבות שאתם מגדירים כ״לא טובות״ ואז אני אשפוט אם הכתבות האילה באמת לא טובות כמו שאתם חושבים. אולי הכתבות הראשונות באמת לא יהיו משהו, אבל האיכות מגיעה עם תרגול.
במשך שנים היה לי בלוג בתחום אמנות, פה במדיום. התכנון היה שאני אכתוב על כל תערוכה שאני הולכת לבקר. 5 מהכתבות שלי הפכו לויראליות ועוד כתבה הפכה לבסיס של עבודת גמר של סטודנטית לתואר שני בפריס.
כמות הכתבות שלא פירסמתי היתה פי 10 מהכתבות שפירסמתי. איך זה יכול להיות? פרפקציוניזם זאת לא מחמאה. זה יצר מדכא והרסני שמונע מאיתנו ביטוי עצמי. במקום לתת לאנשים אחרים לשפוט האם מדובר במשהו מעניין, אנחנו חונקים את הפרוייקט עוד לפני שהוא יצא לעולם מחשש שהוא לא יהיה מושלם.
רדיפה אחר שלמות מדכאת יצירתיות. היא גורמת לנו כל הזמן לשאול את עצמנו האם מה שאנחנו עושים הוא טוב, מעניין, שווה וכו׳. במקום שהדיונים האילה יהיו בתוך הראש, הגיע הזמן להוציא אותם החוצה. אתם אוהבים לכתוב? תיתנו לעצמכם חצי שעה כל יום ותכתבו. אוהבים לצייר? תעשו ציור ביום בזמן קצוב. אוהבים לנגן, תחברו שיר.
אחרי ששיחררתם כמות תוכן יפה, תראו עד כמה השיחרור מהמפלצת הפרפקציוניסטית מאפשר ביטוי יצירתי. עם כל פיסת תוכן, האיכות עולה. עם כל כתבה חדשה, פידבק מאנשים אחרים (ולא רק השטויות הביקורתיות שאני אומרת לעצמי) יהפכו את העבודה לאיכותית יותר.
ויק, רוטרדם
