בקול אחר | רוטרדם בת-ים הפודקסט
“הנשמה נולדת זקנה וגדלה להיות צעירה, זו הקומדיה של החיים.
הגוף נולד צעיר והופך זקן, זו הטרגדיה של החיים…”
אוסקר ווילד
כשיצאו ההנחיות העיקריות של הקורונה ובהם עמד ראש הממשלה ואמר “ריחוק זו אהבה”, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפורים ששמעתי בילדותי על ארצות רחוקות שבהם כשאדם מגיע לגיל מבוגר — המדינה עוזרת לו למות.
חשבתי על ספרטה המגלגלת את הזקנים שלה מההר לעמק, או על האסקימוסים הדוחפים את הקשיש שלהם על קרחון לתוך האוקיינוס, חשבתי על כל מיני מיתולוגיות שאני כבר לא זוכרת מה המקור שלהם אבל הרושם מהסיפורים האלו נשאר איתי כל חיי.
כשיצאו ההנחיות העיקריות של הקורונה, לא יכולתי שלא לחשוב בהומור מעורבב בכאב, אם זו איזו דרך עולמית מודרנית להתנקש בכל הזקנים באופן אחיד? תהיתי לעצמי איזו מין מחלה מרושעת היא זאת ששמה לה למטרה להיפטר מהקשישים?
חשבתי לעצמי שההנחייה הזאת לשמור מרחק מהאוכלוסייה המבוגרת כדי להגן עליה, יש בה סוג של לעשות מצווה דרך עבירה, וכולנו יודעים מה שכרה של מצווה שבאה בידי עבירה.
אתם רוצים להגן עלינו, לדאוג לבריאותנו, אז אתם פוגעים בנו במקום הכואב ביותר שיש לאדם מבוגר — בוא ונגביר להם את הבדידות, נשאיר אותם לבד, נסגור אותם בבתים ונמנע מהם כל גישה לבחוץ.
למה?
כדי שיחיו.
אבל אני שואלת אתכם איזה מין חיים אלו?
אולי זו לא חוכמה גדולה לכתוב ביקורת כזאת היום, בכל זאת הקורונה פגעה בישראל באופן קל יחסית ולתקופה קצרה. אבל כשהתחילו ההנחיות התחושה היתה שאין צפי לסיום, שזה הולך לקחת חודשים על גבי חודשים, ובנתיים הבדידות היא כמו מוטציה היא משתכלפת ומשתכללת בכל יום שעובר. אם היית בודד היום, מחר אתה כבר בודד יומיים… ואסופת הימים האלו הופכת לשבועות והיא הופכת לחודשים ולפני ששמת לב אתה עזוב, שבור, לבד.
אבל העיקר שדאגתם שנחיה.
זה לא סוד שהסעד לזקנים במדינה הקטנה שלנו הוא מאחרוני הנושאים שמעניינים את החברה שלנו, זה וקליטת עלייה.
כן אנחנו רוצים ישראלים חדשים, נעשה הרבה כדי להביא אותם לארץ — אבל עכשיו כשהם כבר פה, אנחנו לא יודעים בדיוק איך לקלוט אותם.
כן אנחנו רוצים את הזקנים שלנו, הם מאגר של ידע וחוכמה — אבל אנחנו לא יודעים בדיוק איך לדאוג ולטפל בהם.
אם תשאלו את כל הזקנים במדינה, כולם יגידו לכם שבנפשם הם צעירים, הנפש של כולם חולמת חלומות שהגוף שלהם לא מסוגל לבצע, ובמרחב הזה שבין הנפש הצעירה לגוף הזקן, בין החלומות לבין המציאות, בין הרצון לעשות למוגבלות הגוף — שם נולדת הבדידות.
הדבר היחידי שמעלים את התחושה הפיזית של הקושי הוא כשמאפשרים לאדם מבוגר להשתמש בראש שלו, כשמאפשרים לי לספר, לדבר, ללמד, לשתף אחרים בחיים שחייתי ובחוויות שחוויתי ובשיעורים שלמדתי, כשמערבים אותי בהחלטות שנעשות עבורי ושם ביכולת לדבר, ללמד ולהיות חלק — שם נולדת קהילה.
אתם יודעים מה, הלוואי שיכלתי לומר שהקורונה אשמה, שבימים רגילים יש איזו התייחסות ודאגה אמיתית לקשיש, מעטפת שחובקת אותו ומעניקה לו מקום וכבוד, הלוואי שיכלתי לומר שבגלל הקורונה הדברים נראים כך — אך הייחס לזקנים ודחיפתם לשוליים, כמות הזקנים שחיים בעוני ובחוסר, בבדידות ובכאב הוא רב ועצום ולא הקורונה הביאה את הבדידות אל ביתנו.
אולי דווקא היום, ערב השבעתה של כנסת חדשה הגיע הזמן לפתוח את השיח הזה שוב ולהגדיל את התקציב של השר לענייני הגיל השלישי או משהו בסגנון, כזה שלא הולך לרכב או למנכ”ל משרד, אלא לתוכניות ליווי, חיבור ושותפות בין הצעירים הנפלאים של המדינה שלנו למבוגרים שלה. יש לי חלום נאיבי מעט שהמנהיגים של המדינה הזאת ובמיוחד שר החינוך החדש שיכנס ישקיעו חשיבה עמוקה איך לעשות אותנו חברה שמעריכה ומחפשת את קירבתם של זקני השבט שלה, מתוך הידיעה שזקני השבט הם הבסיס שבנה את המדינה הזאת ונתן להם תמצית דמם וחייהם ואולי “מתוך שלא לשמה בא לשמה”, וממניעת הבדידות של הזקנים בתקופת הקורונה יבנו תוכניות שיטפלו בבדידותם לא רק בימי מגיפה ונגדל להיות מדינה שמטפחת ומחבקת את זקניה ולא מאפשרת לבדידות להיות חלק מסיפור חייהם.
יהודית אמנו
