חדשנות כאורח חיים | רוטרדם בת-ים הפודקסט
בשנה האחרונה, פודקסטים הפכו להיות חלק דומיננטי מאיך שאני מעבירה את הזמן הפנוי שלי.
אמנם הקונספט של 'זמן פנוי' קיבל פרשנות חדשה לחלוטין בתקופת הבידוד, עדיין מצאתי רגע להשקיע במוח שלי שלעיתים העדיף להתנוון.
במקום לקבל השראה, לעתים חיפשתי דווקא הסחת דעת ובריחה מוחלטת למציאות שמישהו אחר המציא. ספרי הארי פוטר, טרילוגיית מלחמת הכוכבים האחרונה, אוזארק... ועוד תכנים שלגמרי יגרשו כל מחשבה על המציאות החדשה שנוצרה בתקופת קורונה.
כשהיה לי אייפון, פודקסטים היו חלק מהטלפון שלי. מעניין כשאשר אפל הפרידה את הפודקסטים ובידדה אותם באפליקציה נפרדת, הפסקתי לעקוב אחרי התכניות הרגילות שלי. כשעזבתי את אייפון ועברתי לאנדרואיד, לחפש אפליקציה של פודקסטים לא באמת עניין אותי במיוחד.
ואז ספוטיפיי שינו כיוון ופודקס הפך לאלמנט חשוב בפלטפורמה.
ספוטיפיי אולי לא מאוד פופולרית בארץ, אבל באירופה (ובמיוחד בהולנד) האפליקציה מותקנת על כל טלפון. אני זוכרת איך לפני כמה שנים ספוטיפיי נכנסה לשוק, אבל היום, הדומיננטיות שלה כבר לא מוטלת בספק.
שעה של פודקסט בכל בוקר הפך להיות חלק אינטגרלי מהרוטינה שלי. בגלל שיש מגוון כל כך רחב של נושאים, בחרתי פודקסט מעולה להתחיל איתו את היום: הפודקסט של ג’ייק וג’ונת’ן.
ג’ייק כתב את הספר 'ספרינט' ששינה לחלוטין את בדרך שבה חברות בודקות מוצר חדש שהן רוצות להוציא לשוק, וג’ונת’ן הוא יזם גאון שעשה את איי ג’יי אנד סמארט.
בכל פרק כמעט, יש איזו פנינה אדירה בצורה של - ספר שכדאי לי לקרוא, פודקסט חדש שכדאי לי לגלות, מישהו מעורר השראה שכותב דברים מעניינים ברשות חברתיות ומוצרים חדשים מעולם העיצוב.
בפרק ששמעתי אתמול, ג’ונת’ן ראיין את ג’ייסון פייפר. בחור מרתק, מלא באנרגיה ורעיונות טובים שחלקם ממש היתי צריכה לכתוב בטלפון כדי לא לשכוח.
ג’ונת’ן התחיל את הרעיון בשאלה דיי גדולה: מה היא חדשנות בעיניו?
לכל אחד מאיתנו יש הגדרה משלנו של מה היא חדשנות? ממוצר חדש שאני לא יכולה לחיות בלעדיו, למשהו ששינה את הדרך שבו אנחנו חיים, לדעה מהפכנית שגרמה לי לפקפק במה שחשבתי שאני יודעת.
פייפר הגדיר חדשנות כ: יכולת להסתכל על משהו שתמיד עבד בצורה מסוימת ולשאול - למה זה עובד כך?
יש משהו מאוד שימושי בהגדרה כזו של חדשנות. אני יכולה להרגיל את עצמי לפקפק בנורמות ולשחרר את עצמי משלשלאות של: 'זה תמיד היה כך ולכן תמיד יהיה כך’. כשאני מרגילה את עצמי להסתכל על הסיטואציה בצורה כזאת, ולשאול — אבל למה בעצם, הראש מתחיל לחשוב על פיתרונות דיי ייחודיים שפורצים את גבולות הנורמה.
אבל, איך אנחנו יכולים להיפרד מהמסורת?! הרי יש סיבה לכך שהדברים מתקיימים בצורה שבה הם מתקיימים? וכאן מגיעה נקודה חשובה. ייתכן ויש דברים שבהחלט מנוהלים בצורה הגיונית ואין צורך לשנות אותם. בתנאי ובדקנו אלטרנטיבות אחרות ולא קיבלנו את המצב כמציאות שאין לערער אותה.
בשנה האחרונה התחלתי לאתגר את עצמי, יותר מהרגיל, לעשות דברים שלא נוחים לי. ולעשות אותם שוב ושוב. זה היה ניסיון מעצבן במיוחד שגרם לי לעתים לחרדה דיי רצינית ולעיתים סתם עצבים.
אחרי זמן דיי קצר גיליתי שכשאני מאתגרת את עצמי בדברים שלא נוח לי לעשות, הרגשתי יותר בנוח לעבוד על דברים לא נוחים. פייפר ניסח בצורה מאוד ברורה את ההרגשה המשחררת שחוויתי בעקבות הניסוי הזה.
הכל סובב סביב — לעבור את השוק הראשוני. אני יכולה להסתכל על בריכה קרה. לעמוד ליד המעקה, להכניס אצבע למים ולגלות שהמים קרים מדי בשבילי. אם אני אקפוץ למים, בהתחלה אני ארגיש חוסר נוחות, אבל דיי מהר אני אתרגל ואפילו אהנה מהשחייה.
שמעתי את הפרק עם פייפר אתמול, ואני מוצאת את עצמי עדיין חושבת על הדברים שהוא אמר. לחשוב בצורה חדשנית הנה סוג של מיומנות. שריר שצריך לפתח. ברגע שפיתחנו אותו, אין צורך לחשוב על הדברים הכבדים שאנחנו אמורים להרים, אנחנו פשוט מרימים אותם.
ויק, רוטרדם
