כאבי גדילה | רוטרדם בת-ים הפודקסט
יש לי עקומת למידה מאוד עקומה.
היא יכולה לעלות מאוד גבוה ולהשיג יעדים מאוד טובים ואז היא יכולה לרדת אל מתחת למה שהשגתי.
זה נובע מכמה דברים אני חושבת, הראשונה שבהם, אני נוטה לחשוב שאפילו שלמדתי ועשיתי והשגתי - זה הכל קרה במקרה, זה לא באמת משדר איכות או מוכיח יכולת, זה פשוט קרה בפוקס.
ואם משהו קרה בפוקס, זה אומר אין לי את הכלים לשחזר אותו, אם משהו קרה בפוקס אני לא באמת ראויה לו, אז אני לא מנסה שוב.
הפרק האחרון בעונה הראשונה של רוטרדם בת-ים עסק בביקורת, איך אנחנו מקבלים ביקורת, ממי אנחנו מבקשים שיבקר אותנו ולמעשה שיחה שלמה על תפקידה ויכולותיה של הביקורת.
אז בכל השיחה הזאת שם, שכחתי משהו שמאוד חשוב לשים לב אליו: כאבי גדילה.
אני לא יודעת כמה מכם יודעים או מכירים את שיטת הסנדוויצ׳ שאומרת שכשאתה רוצה להעביר ביקורת על אדם אתה צריך לפתוח בלחמנייה כלומר לרפד אותו בכל הטוב שהוא עשה, בהצלחה שלו ובנקודות הטובות שיש לך להאיר עליהם ואז באמצע הסנדוויצ׳ אתה מגיש את המנה העיקרית, הבשר / הגבינה: כל מילות הביקורת. הדברים שעליו לשפר, לתקן, לשים אליהם לב ואז אחרי הביקורת לסגור שוב בלחמנייה, בריפוד, כלומר בעוד כמה מילים טובות ולסגור לו את החוויה בטעם טוב.
השיטה הזאת מתרוצצת שנים בכל מיני קורסים ולימודים על פסיכולוגיית האדם וכמה זה חיוני לחבק לפני שמבקרים, כדי לשים את הביקורת בפרופורציות וכדי לא לבטל את העשייה של האדם או חלילה לגרום לו פשוט לקום וללכת מאותה עשייה בכלל.
אני עובדת בתקופה האחרונה על כתיבה של קורס לאוני׳ תל אביב, תואר שני, תחום המשפטים ואני לא יכולה להיות יותר רחוקה מהתחום הזה בחיי.
המרצה שביקש ממני לעזור לו בקורס מאמין בי וביכולות שלי בכל ליבו, הגשתי לו את שני השיעורים הראשונים וקיבלתי סנדוויצ׳ - עומס מחמאות בהתחלה, תיקונים וביקורת באמצע ועוד לחמניה חמימה של אהבה בסוף ואני שלמדתי על השיטה הזאת שבה הוא החמיא וביקר אותי, גיליתי ברגע הזה ממש שהיא לא עובדת...
או אולי נכון יותר לומר: לא עובדת עלי.
למה?
כי אני, ואולי עוד רבים כמוני, נוטה לראות באור חזק יותר את הכישלונות שלי ולא את ההצלחות, יש בי משהו שמאמין לכישלון יותר מהצלחה, יש בי חלק שכשההצלחה מגיעה, ולא משנה כמה פעמים הוכחתי שהיא אפשרית, עדיין הכישלון יהיה לי ברור יותר, ברור שזה לא הצליח - מה כבר חדש?
לפני כמה ימים דיברתי בטלפון עם דייט פוטנציאלי. סיפרתי לו על העסק שלי והשיחה גלשה לצורך לעבוד עם בתי ספר, לעסוק בשינוי צורת החינוך, ובשאלה על חווית הילדות שלו ושלי בבית הספר.
סיפרתי לו שחווית היסודי והתיכון שלי לא היו פשוטות, אני שמעתי בלי סוף כמה אני לא טובה בלימודים כשגדלתי, למה? כי מה שלא ידעו בשנות ה 80 זה לאבחן ילדים, בישראל לא היו הרבה מכוני אבחון והמעט שהיו עלו הון.
אז רק אמצע שנות ה 90, כשאמא כבר הבינה שהמצב לגמרי הגיוני ויש פער בין מי שאני כיצור שמדבר ומבטא את עצמו טוב מאוד ליכולות הלימודיות שלי - היא לוקחת אותי לאבחון במכון ויצו והתוצאות החוזרות אומרות שמבחינת ה- IQ אני נמצאת שנתיים מעל הגיל שלי, אבל מבחינת היכולות הקוגניטיביות שלי, אני לא. תהליכי רכישת השפה שלי, היכולת כתיבה ופיתרון בעיות מתמטיות, במיוחד כאלו הקשורות בהבנת הנקרא – לא תואמות לגיל שלי.
אני מאובחנת עם דיסלקציה, ADD ו ADHD סוף סוף יש שם לבעיה.
זה לא שהילדה סתומה, זה לא שהילדה עצלנית, משהו במוח שלה מחווט אחרת, היא לא זוכרת דברים לטווח קצר, כלומר כדי שאני אזכור שם של אדם חדש למשל אני צריכה לחזור עליו המון פעמים, אני לא זוכרת הוראות או הנחיות שניתנו לי פעם אחת אם לא רשמתי אותם, אני מסכלת אותיות, לא בכוונה - הן פשוט מתחלפות לי בעיניים ואני לא מצליחה לקרוא אותן, אני מחליפה מילים במילים אחרות, אני כותבת עם שגיאות כתיב ומאוד קשה לי להתרכז, אלא אם הנושא ממש ממש מעניין אותי ואז אף אחד אחר לא קיים ואני שקועה בו כאילו אני מתה, גם אם ישימו אותי באמצע שדה תעופה והמטוסים ימריאו מעליי אני לא אשמע אותם.
זו ההפרעה שלי.
ומה הבעיה עם ההפרעה הזאת?
שגם כאשר כבר היה לקושי שלי שם, גם כאשר הבנתי שהוא לא אשמתי, הנזק כבר נעשה.
רוב המורות בבתי הספר שאני למדתי בהם קראו לי עצלנית, טיפשה, את כמו אופניים, הן אמרו לי: אפס רודף אפס, כלום לא יצא ממך, אל תתאמצי זה לא יצליח, אל תעשי מבחן חוזר זה לא יעזור לך וכך יום יום במשך שנים.
אז מה אם יש שם לבעיה שלי עכשיו? אתם חושבים שזה מוחק שנים של אמונה שאני סתומה?
במובן מסויים העסק שלי מבקש להעניק למורים ולתלמידים מגוון דרכים ללמד כדי למצוא את הדרך להגיע לכל ילד כדי שאף אחד לא יצטרך לשמוע את מה שאני שמעתי.
כן העולם היום מודע יותר לבעיות ממה שהוא היה כשאני גדלתי, אבל ילדים עדיין שומעים בבית הספר שהם לא בסדר.
ותאמינו לי, מה שהם שומעים שם - לא הולך לשום מקום.
חוויות הילדות שלך משאירות עליך את החותם החזק ביותר ומאפיינות את האישיות והיכולות שלך יותר מכל חוויה אחרת בחייך.
החוויות שלי בבית הספר כל כך צרובות בי, שבשל חוסר האמון שלי בעצמי, את התואר הראשון עשיתי רק בגיל 27, וגם אז לא האמנתי שאתקבל וגם לא האמנתי שאשרוד אותו וגם כשסיימתי את התואר בהצטיינות זה לא עזר לי, גם כל ההצלחות המעשיות שלי אחרי התואר לא עזרו.
אני תמיד אשמע בראש את עשרות המורות שהיו לי - לועגות לי.
וזה מחזיר אותי אל הביקורת.
כשדיברנו ויק ואני על קבלת ביקורת, אמרתי לויק שכשאני מקבלת ביקורת והיא משבללת אותי פנימה, מלחיצה אותי, גורמת לי לרצות לברוח - אני יודעת שאני לא במקום הנכון, אבל כשאני מקבלת ביקורת ומוכנה להילחם עליה ולתקן את מה שנאמר לי - זה אומר שאני במקום הנכון, אם מבחינה מקצועית, לימודית או חברתית.
אבל שכחתי משהו חשוב להוסיף למיקס הזה, ופה אני פונה לכל ילד שאי פעם אמרו לו שהוא טיפש, שהוא לא יצליח וחבל על הזמן שלו, כל ילד שביטלו אותו עד שהוא הרים ידיים, כל מי שחווה כמוני את תחושת חוסר ההצלחה והיכולת.
אני אדם מצליח היום, אבל כשהמרצה הזה מאוני׳ תל אביב נתן לי ביקורת על השיעורים שכתבתי אני שמעתי בראש שלי את כל הקולות המבטלים ששמעתי בחיי, את כל ה״חבל על הזמן שלך את לא תצליחי״ וכשיצאתי ממנו התפרקתי בבכי, רציתי לומר לו: עזוב! זה לא בשבילי, אני לא רוצה להתעסק בזה, זה קשה לי מידי ושחרר אותי, לא רוצה! אני מכירה את ההרגשה הזאת וזה אומר שאני במקום הלא נכון – תמצא לך מישהו אחר שיכתוב את הקורס הזה"
אבל לא אמרתי לו את זה.
למה?
אז הינה התוספת שהיתה חסרה לי בפודקסט שלי עם ויק.
לפעמים אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם הביקורת הזאת שאנחנו מקבלים, זו המשבללת אותנו, שגורמת לנו לרצות לברוח, לא פשוט נוגעת במקום הכי רגיש שלנו עם עצמנו, הפחד שלא נצליח. לפעמים אנחנו פשוט חווים כאבי גדילה והביקורת היא הדרך לשים לב שאנחנו גדלים, מתפתחים, מגיעים לשלב הבא, פיזית ונפשית.
מה שצריך לשים לב אליו כשמקבלים ביקורת זה מאיפה נובעת אצלכם, התגובה אליו.
אני תמיד חשבתי שאם אני משתבללת פנימה זה אומר שאני במקום הלא נכון, אבל השיחה עם המרצה ההוא הזכירה לי שאני נושאת על הגב שלי שנים של חוסר אימון בעצמי, היא הזכירה לי את הקולות של המורים שלי שלא ידעו איך לאכול אותי ולכן ביטלו אותי ואת היכולות שלי – אבל זה לא מה שהמרצה ההוא אמר, זה מה שאני אמרתי לעצמי, לפעמים ביקורת היא רק סימן שאנחנו עושים משהו קשה, לא פשוט ובעצם גדלים!
הכאב שאנחנו מרגישים זה כי הגוף שלנו נמתח לשלב הבא שלו, הוא מתעצם, הוא גדל וזה נפלא! רק צריך לעבור את המשוכה הזאת, רק להתקדם קדימה ולא להקשיב לכל קולות הביטול שהתרגלנו כל כך לשמוע.
לפעמים ביקרות רק מזכירה שלנו שאנחנו במהלכו של תהליך מופלא, והכאב הזה? הוא הקולות של הילדות שלנו שמבטלות את מי שאנחנו היום ואת כל מה שהשגנו, זה הזמן להאמין בעצמנו, להסתכל על כל מה שהשגנו בחיינו ולהאמין, כי הביקורת הזאת היא לפעמים רק כאב גדילה – לא יותר מזה.
רות’קה, בת-ים
