לעמוד בקצוות הלמידה — מחשבה על תפקידו של המורה בעולם החדש | רוטרדם בת-ים הפודקסט
בואו נדבר רגע על בעיה שעולה שוב ושוב בכל מפגש שלי עם מורים: “החשש להיות מוחלפים על ידי טכנולוגיה”.
נכון, רוב המורים לא יאמרו את זה כך. הם יספרו לי שטכנולוגיה היא לא אישית ושילד מגיע לבית הספר כדי שמישהו יביט לו בעיניים. הם יאמרו לי שהם ניסו, אבל הטכנולוגיה פשוט לא עובדת בלימוד קבוצתי. הם יאמרו לי שטכנולוגיה מסוכנת כי היא מאפשרת לילד גישה למידע לא מסונן. הם יטענו ששיטת לימוד פרונטאלית עובדת טוב יותר ומשיגה תוצאות רחבות יותר. חלקם אף יקחו את זה צעד אחד קדימה ויאמרו לי שבגלל שהאינטרנט מעניק לילדים את כל המידע — הם לא צריכים לעבוד קשה כדי להשיג אותו ולכן נוצרת שחיקה במיומנות הלמידה של הילדים.
בקיצור רובם יטענו שצריך למנוע את כניסתה של הטכנולוגיה אל בתי הספר.
אבל מה שהם בעצם אומרים, מתחת לכל ההסברים החכמים האלו הוא משהו אחד: “צריך אותי”.
אני מבינה אותם, זה לא סוד שהילדים שלנו משיגים את כל הידע הנחוץ להם בלחיצת כפתור פשוטה, הם מקישים את השאלה בשורת החיפוש וכמו במעשה קסמים עולות ומתגלגלות התשובות לשאלה שהטרידה אותם, לכאורה נראה שהילדים שלנו מצאו פיתרון, הם החליפו את המבוגרים בעלי התארים, הידע ושנות הלימוד — במערכת ממוחשבת, המבוססת על אלגוריתמיים וקודים.
אבל האם כך באמת הדבר? האם באמת קיבלו הילדים שלנו תשובה לבעיה שלהם?
אני חושבת שכל מה שמורה צריך לדעת כדי להתגבר על החשש שלו להפוך ל-”לא רלוונטי” או “מוחלף על ידי הטכנולוגיה” היא את התשובות לשאלה: למה הילדים שלנו פונים אל המחשב?
כן, שנם סיבות רבות ואולי אפילו אכתוב על נוספות, אבל כרגע אני רוצה לדבר על הסיבה הראשונה והעיקרית:
לילדים שלנו באמת קל יותר לחפש את התשובה בגוגל מאשר בכל מקום אחר.
זה כזה פשוט. קל יותר לשאול את גוגל מאשר הורה, מבוגר, מורה או אפילו לחפש בספרייה. אני לא צריך ללמוד מיומנות חדשה כדי לכתוב שאלה בגוגל, אני לא צריך את עזרתו של מבוגר כדי למצוא את הספר הרלוונטי ובמקום לקרוא את כל הספר — אני יכול לקבל תשובה קצרה ומסודרת מגוגל. זה מהיר, נגיש, מיידי, וחוסך לי זמן לעשות דברים אחרים.
אז איך מורה יכול להתחרות עם פלא כזה?
ובכן, התשובה שלי היא שהמורה לא צריך להתחרות בגוגל כפי שהוא לא התחרה בספרייה. למורה יש מגוון יכולות אדירות שאין לאף מנוע חיפוש בעולם, אבל בראש ובראשונה יש לו משהו שלילד אין, יש לו את היכולת ללמד את הילד מיומנות חשיבתית.
רק מורה יכול ללמד את הילד להפריד בין עיקר לתפל, בין אמת לשקר ובין עובדה לפרשנות.
אני חושבת שהמורים צריכים לאפשר לילדים לגשת לגוגל ולחפש תשובה, אל תפחדו ממנועי החיפוש, כשמם כן הם, הם רק מנועים המניעים למידה.
הילדים שלנו כבר שם, בין אם נרצה או לא — הילדים שלנו כבר גילו את הטכנולוגיה, הם גילו את קלות השימוש בה ואת עולם האפשרויות שהיא פותחת אבל התפקיד שלנו עכשיו הוא להעיק להם את ההבנה שהעבודה לא הסתיימה עם פלט הנתונים שהמחשב סיפק להם — להיפך, העבודה עכשיו רק מתחילה.
עכשיו צריך לדעת מה נכון ומה לא, מה אמת ומה שקר, מה עובדה מגובה מחקרית ומה רק פרשנות, מה בכל התשובות שניתנו לי רלוונטי לשאלה שלי ומה קישוט שמפריע לי לפרק את העיקר? ולרוב הגדול של הילדים שלנו, במיוחד הצעירים, אין הידע איך לעשות את זה.
למי יש? לכם, המורים.
“המורים שלנו הם לא חלקי חילוף למחשב, המורים שלנו צריכים להיות הסיבה שבגללה הילד הולך למחשב”, את המשפט הזה אמר סוגטה מיטרה, פרופסור לטכנולוגיה חינוכית ואני מאמינה בו בכל ליבי.
אם המורה ישאל תלמיד שאלה ואז יעמוד בצד ויראה כיצד הילד מוצא את התשובה בתוך אלפי התכנים ברשת, הוא יגלה דברים אדירים על עצמו כמורה דרך, ועל היכולות של התלמיד שלו ללמוד.
שם, ברווח הזה נולדת הלמידה.
אם המורה יבין שהוא נמצא בקצוות הלמידה של הילד, הוא יוכל להפוך את הטכנולוגיה לחברה הכי טובה שלו ולהוריד מעצמו עומס משמעותי ולפנות את זמנו ואת תשומת ליבו לדברים אחרים.
על מה הוא יוציא עכשיו את זמנו?
על זה שווה לחשוב יחד, התשובה היא אין סופית.
רות׳קה, בת-ים
