מה העניין עם פודקסטים? על חופש, דימוי עצמי ובני זקונים | רוטרדם בת-ים הפודקסט

תמיד חלמתי לשדר ברדיו.

כשהייתי נערה חלמתי לדבר אל כל מי שרוצה לשמוע אבל מבלי שאיש רואה איך אני נראית, או עסוק במה שאני לובשת. עד היום אני חושבת כמה מופלאה המדיה המאפשרת כזה חופש.

כמה מופלאה המדיה המאפשרת לי להיות חלק מחיים של אנשים אחרים, ללוות אותם במהלך היום כשהקול שלי יהיה עבורם כמו אפקט פבלוב קטן, כשהם ישמעו את הקול שלי הם ידעו מיד מה השעה ביום, איזה רגש מתעורר אצלם ואולי אפילו אוכל להיות מקור לנחמה או לידע, תגידו לי אתם איפה יש עוד מדיה כזאת?

אני זוכרת שעות של חלומות בהקיץ, שלי מדברת אל מיכל דיאודורנט ספריי שדמיינתי שהוא מיקרופון, לוחשת: “שלום מאזינים יקרים, כאן רותי אמנו, משדרת אליכם מהאולפן הקטן שלי…” דמיינתי שיש בחדר חלון גדול המפריד ביני לבין האיש הטכני, מיקרופון תלוי מהאוויר ממש מעל ראשי וספריית תקליטים ענקית שעומדת מאחוריי, בתוכנית שלי אני מחליפה רצועות מוזיקה שבחרתי בקפידה כדי לגרום לאנשים לפתוח את המחשבה ובלוטות הטעם במוזיקה ומספרת להם על ספרים שקראתי ואירועים שחוויתי.

עד היום, רדיו עושה לי את זה.

אני בת זקונים אמיתית, האחים שלי גדולים ממני בשנים רבות, לכן בבית שלי לא היו לי רק סט אחד של הורים — האחים שלי ואחותי היו עבורי הורים נוספים והם ניסו, בדרכם האישית, להתאים אותי לדרך שלהם וחלק מרכזי בעיצוב הדרך הזאת, היה לחשוף אותי למוזיקה ולסרטים שהם אהבו.

הייתי הילדה היחידה בכיתה שלי שבגיל 10 כבר ראתה את “התפוז המכני”, “אוונטיפופולו” ו”זה הדוד שלי”, הייתי בת 12 כשאחי הביא הביתה את פסקול הסרט “הפיתוי האחרון של ישו” והכיר לי את ג’נסיס ופיטר גבריאל, בת 13 כשידעתי כבר את כל המילים לשירים של לד זפלין, פינק פלויד ואינתה עומרי של אום כולת’ום ובת 16 כשהכירו לי את ביורק, רדיוהד וטורי איימוס.

אני לא אפרט בפניכם עכשיו את כל האוצרות שהוענקו לי אבל כן אומר שבמשך שנים הייתי הספוג של הבית ואהבתי את התחושה הזאת מאוד. אהבתי שהשקו אותי במוזיקה, סרטים, הצגות, תערוכות וספרים, אבל לספוג הזה שהייתי — לא היה קול.

כל מי שעבר לידי שפך לתוכי את עולמו, אבל לא לחץ עלי כדי שאצור בעצמי.

תוסיפו לזה את העובדה שהיתי ילדה שמנה, עם ביטחון עצמי נמוך מאוד, משקפיים ושיער קצוץ ששיווה לי מראה של שחקן כדורגל בליגה ד’ ותקבלו נערה סגורה בעולמה הפנימי אבל כזו שהשתמשה בהיעדר הביטחון העצמי שלה כדי להיות ליצן הכיתה, כי אני אצחק על עצמי הרבה לפי שתספיק לצחוק עלי.

כשבגרתי עסקתי הרבה בשאלה מה קרה שם בגילאי הבגרות שלי, חשבתי המון על הדיסונס בין איך העולם בחוץ ראה וקיבל אותי, העובדה שהייתי מקובלת ואפילו בזוגיות יציבה — לאיך שאני ראיתי וקיבלתי את עצמי, עמוק בפנים.

והבנתי שמשהו מרתק מתקיים, בעיניי, בשנים שבהם מתעצבת דמותו של אדם, וזה הניסיון שלו לאזן בין עולם החינוך שאדם מקבל ועולם הלמידה שאדם עובר.

עולמות שבבסיס שלהם מבקשים לשנות אותך, אבל בפועל מקיימים את הליך הלמידה באופנים שונים לחלוטין.

חינוך מעניק לילד את הערכים שלו, את הבסיס והתמיכה שלו, מעניק לו אהבה וביטחון עצמי, גב יציב וידיעה שיש בו כוחות ויכולות אדירים מלמד אותו על צעדיו שלו בעולם. הלמידה מעניקה לילד ידע בתחומים שונים, מתמטיקה, אנגלית, ספרות, היסטוריה, מוזיקה, אומנות, מלמד אותו על צעדיהם של אנשים אחרים בעולם.

אבל מעל הכל עולם אחד מלמד טוב יותר באמצעות דוגמה אישית, אתה רואה את ההורים והאחים שלך מתנהגים באופן מסוים ולומד מהם איך לפעול, בעוד שבעולם הלמידה אתה צריך לעצב בעצמך את הדברים, אתה יכול ללמוד מאחרים אבל זה רק הבסיס, חיקוי לא מתקבל בעין טובה, אתה חייב לפתח שפה משלך, דרך משלך ורעיונות משלך.

בגיל הבגרות שלי ניסיתי ליצור המון, לכתוב, לצייר, לשיר, לפסל, לצלם אבל לא הצלחתי למצוא את הקול שלי, מצאתי מוזיקה חדשה וגיליתי עולמות אדירים אבל גם כשמצאתי משהו מעניין לומר, להשמיע או להציג — לא חשבתי שרוצים לשמוע אותו, לכן הסתגרתי בחדר שלי ושידרתי בראשי לאנשים — כי אולי מחוץ למעגל שלי, אמצא את אלו שרוצים לשמוע מה היה לילדה הקטנה, השמנה, עם השיער הקצוץ והמשקפיים לומר — כשכל ההומור העצמי והביטחון הירוד הופכים לא רלוונטיים.

התבגרתי, השנים חלפו, עבדתי בשביל אנשים רבים ועולמות יצירה אדירים, למדתי לדבר מול אולמות, על במות ובמדיות מגוונות — אבל תמיד, לאורך כל הדרך, לא הקול שלי הוא זה שנשמע. אני הייתי צינור להעביר את קולם של אנשים אחרים, של המוזיאון שבו עבדתי, של הכתב שעבורו צילמתי, של המרצה אותו שיווקתי או של העמותה אותה ניהלתי.

בגיל 40, אחרי שנים של חיים כמו ספוג, חיים שאימנו אותי לחיות מגיל צעיר מאוד, נעצרו.

מקום העבודה שלי נסגר ועכשיו עמדה בפניי ברירה, למצוא מקום חדש שאהיה השופר שלו, שוב לשבת ימים, שבועות וחודשים ולספוג את מה שיש למקום החדש ללמד אותי ואז לשמש לו כרוז, או לדבר למען עצמי, להפסיק לתהות אם יש לי מה להגיד, ולדבר באמונה אמיתית שיש לי המון מה לומר.

אני חושבת שזה לא מקרה שבשבוע אחרי שקיבלתי את ההחלטה להשמיע את קולי — ויק התקשרה אלי ואמרה לי: יש לי רעיון, יש לך כמה דקות לדבר עליו?

ויק הציע לי להקים פודקסט — תחנת רדיו פרטית, שלי ושלה, בין בת ים לרוטרדם, מקום לדבר בו את כל מה שספגתי ולמדתי בחיי ולא לחכות עוד רגע או להיות כרוז לאחרים — אלא לדבר בקולי שלי.

אני כבר לא מדמיינת את החדר, אני חיה בו. זה לא משנה איך אני נראית או מה אני לובשת, אני משדרת מחדר שיש בו חלון גדול המפריד ביני לבין העולם בחוץ, מיקרופון תלוי מהאוויר ממש מעל ראשי וספריית תקליטים ענקית עומדת מאחוריי ובתוכנית שלי אני מחליפה רעיונות ומחשבות שנבחרו בקפידה עם ויק, כדי לגרום למאזינים לפתוח את המחשבה ובלוטות הטעם, אני מספרת להם על ספרים שקראתי ואירועים שחוויתי בתקווה שגם הם ירגישו שהגיע הרגע לתת לקול שלהם לבוא לידי ביטוי ולהפסיק להיות כרוז של אחרים.

תגידו לי אתם, איפה עוד יש מדיה מופלאה כזאת?

רות׳קה, בת-ים