מוזיאונים בתקופת קורונה | רוטרדם בת-ים הפודקסט

התעוררתי הבוקר לכתבה ב’הארץ’ שמדברת על עולם האמנות בתקופת קורונה. כותב הכתבה, היה מורה שלי לתואר ראשון שהשאיר עלי חותם חיובי ביותר.

זאת היתה השנה האחרונה בתואר, ולא נשארו יותר מדי שיעורי בחירה, אז לקחתי שיעור על ה-פרגונה.

הפרגונה, או המלחמה בין הציור לפיסול בתקופת הרנסנס, היה נושא שלא ידעתי עליו דבר. באופן כללי, התחברתי פחות לתקופת הרנסנס באיטליה, במיוחד אחרי שגיליתי את הדברים המטריפים שקראו בארצות השפלה. הרי, שלא במקרה כבר 10 שנים שאני גרה בהולנד.

ספי כתב מאמר יפיפיה שחשף בפני סידרה ביוטיוב שלא הכרתי. מוזאון פריק בארצות הברית הוציא סידרה מדהימה שבה אוצר המוזיאון שותה קוקטייל ומדבר על אחת היצירות שאוסף. הערוץ מעלה את המתכון של הקוקטייל ומזמין צופים להצטרף להרצאה קלילה על יצירת אמנות.

הרעיון מעולה. הביצוע טיפה יבש - בכל זאת, אוצר הוא לא בדיוק כוכב יוטיוב, אבל עם זאת - בכל יום שישי אני מחכה בקוצר רוח לפרק חדש.

הרעיון של לשתף ידע ולהנגיש אותו לכמה שיותר אנשים הוא נושא שהמוזיאונים נאבקים בו דיי הרבה זמן. המוזיאון הבריטי עשה סידרה מצויינת ובה הוא מדבר על איך הם יכולים להמציא את עצמם ולהיות רלוונטי לדורות חדשים של מבקרים. הדיון נעשה לפני 5 שנים ועדיין הם לא עשו דבר בפועל כדי להגיע למטרה שהציב בפניהם השוק.

ייתכן והקורונה תחייב מוזיאונים להתקדם, ויתכן והם ימתינו שהסערה תחלוף, בתקווה שהכל יחזור לאיך שהיה לפני הפנדמיה המוזרה הזאת.

ככל שהמשכתי לחשוב על הכתבה של ספי, הספק בי גדל שהמצב החדש יביא לשינוי.

מוזיאונים גדולים, עם תקציבים גדולים וכמות אדירה של מבקרים, חייבים להמציא את עצמם מחדש אם הם רוצים להישאר רלוונטים. לצערי, רוב המוזאונים כל כך התרגלו להעדר תקציבים, כמות מבקרים בינונית עד נמוכה והתחלפות מוחלטת של צוות המוזיאון, שגם המשבר הזה לא יגרום להם לשנות את הרגלם.

חדשנות תמיד מתחברת בראש עם תקציב, ותקציב תמיד מתחבר עם המילה אין. אך חדשנות לא בהכרח חייבת להתחבר לתקציב. לכולנו היום יש טלפון עם מצלמה מעולה, חיבור לאינטרנט ודימיון. זה כל מה שהאוצר של מוזאון פריק השתמש בו.

חשיבה יצירתית היא זו שמאפשרת חדשנות, ואנשים יצירתיים נמשכים לתחומים שלעיתים אין להם תקציב.

אם כך, מה שמונע מאיתנו לקחת מצלמה וליצור הנו מחסום פנימי. סוג של צנזור שלא נותן לנו לעשות. הוא מציק לנו עם משפטים מפגרים שבשום אופן לא קשורים ליכולות שלנו. הוא מזהיר אותנו מפני בושה, כישלון, ביקורת וגורם לנו - לא לעשות.

אם מה שבולם אותנו מליצור הוא מעצור פנימי, אולי הגיע הזמן לשחרר? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? זה לא יעניין אף אחד? יש אנשים שלא יאהבו? אז מה? זאת לא סיבה מספיק טובה לא לבטא את עצמנו בדרך שמרגישה לנו בנוח. כתבה, פודקסט, ציור, שירה ועוד אלף ואחת דרכים שאותם אנחנו יכולים לשתף עם העולם.

ויק, רוטרדם