ריפוי באמנות | רוטרדם בת-ים הפודקסט
לפני כמה ימים התבקשתי לעשות משהו לא רגיל. מאחר ואני אוהבת לאתגר את עצמי ולעשות דברים שיכולים לגרום לי להרגיש לא בנוח, מיד הסכמתי.
״תציירי ציור שיתאר את הדרך שבה את מרגישה בתקופה זו של חייך״.
הממם… לצייר? ״אפשר לבחור יצירה שמישהו אחר צייר?״ מיד היתה התגובה שלי למטלה, ולשמחתי הצעתי אושרה.
״תיקחי את הזמן, את לא חייבת להגיד לי מיד מה הדבר הראשון שעולה לך בראש. תחשבי על זה והפיתרון יציג את עצמו לבד״.
אני חייבת להודות שהדבר הראשון שעלה לי לראש, ואני שמחה שלא פלטתי אותו מיד, היתה היצירה של פרסיס בייקון — לא משהו ספציפי אבל בסגנון הפורטרט של ״האפיפיור אינוסנט — לימוד של ולסקז״…
ככל שחשבתי יותר ויותר על בייקון, הבנתי שלא רק שהתמונה הזאת לא מתארת אותי בכלל, הסיבה שמיד חשבתי עליה היתה כי זאת היתה התשובה היותר מעמיקה ומתוחכמת — ולא התשובה האמיתית. סוג של בריחה לקוגניצה בניסיון להתחמק מלנבור קצת יותר לעומק ולהכניס קצת רגש לתמונה.
למחרת בבוקר התעוררתי עם התשובה. לפני כמה שנים, ארט רוטרדם הציגו אומן בשם חרת מול.
היה קשה לא לשים לב ליצירה הזאת. לא רק בגלל הגודל והצבעים הבוהקים, העובדה שבכל רגע התרחש שינוי. עמדתי מולה בלי יכולת לזוז. היא היפנטה אותי ולא רציתי לפספס רגע בשינוי שעבר העץ.
אהבתי את האור שבקע מתוך העץ, בניגוד לתאורה חיצונית, אהבתי שמדובר בתהליך ולא במשהו מקובע וסטטי. התחברתי ליצירה מבלי שהרציונל השתתף בתהליך.
״מצויין. עכשיו תמצאי/תציירי יצירה שתאפיין את הילדות שלך״. ופה, מיד הבנתי שיצירה נוספת של חרת הולכת לככב. היא דומה במקצת, אך שונה בתכלית. האור מאיר מבחוץ, התהליך שמתרחש הוא כל כך מינורי שאי אפשר לשים לב. עמדתי מול היצירה בציפייה לראות שינוי, אבל השינוי היה כל כך קטן שהוא כמעט ולא הורגש כלל.
אהבתי את הרעיון שאני יכולה לבטא את עצמי, אני מהעבר ואני מהווה, דרך יצירה דומה במקצת. בדיוק כמו שתווי הפנים שלנו לא עוברים שינוי כה מהותי, האישיות שלנו משתנה מקצה לקצה. בכל רגע אני הופכת להיות מישהי חדשה. היא דומה, חיצונית, למי שהכרת אבל עמוק בפנים מתרחשים שינויים אדירים. השינויים האילה מכתיבים את הצבע שבוקע מבפנים וצובע איתו את כל הסביבה. זה תהליך מתמשך שמרתק להתבונן בו כי אם נפספס אפילו רגע, הכל ישתנה.
איזו יצירה תתאר איך שאתם רואים את עצמכם היום?
ויק, רוטרדם
