8:46 | רוטרדם — בת-ים הפודקסט
אתמול בערב, ראיתי בסטורי של קווסט לאב (מלהקת הרוטס האגדית) תמונה של דייב שאפל עם המספרים 8:46. פתאום כולם התחילו לדבר על זה שהם חייבים לראות את זה! ומהר! ושזה בנטפליקס.
פתחתי את נטפליקס ההולנדי שלי אבל לא היה שום זכר למופע חדש של שאפל. מתברר שנטפליקס שיחררו את המופע החדש ישירות ליוטיוב וברגע שצפיתי, המופע דורג במקום 14 בכל התוכן של יוטיוב.
המופע היה קצר יחסית, 27 דקות. כשראיתי את המופע האחרון של שאפל בפברואר לקחו לנו את הטלפונים, אז לא יכלתי להגיד כמה זמן בדיוק המופע היה. אני משערת שעה או אפילו קצת יותר.
עד עכשיו אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.
כדייב שאפל קיבל את הפרס מארק טווין, הוא סיפר שאמא שלו תמיד אמרה לו שהוא צריך להיות גריו. גריו, בתרבות האפריקנית, הוא אחד האנשים החשובים ביותר בשבט. הוא זה ששומע, שומר ואז מספר את הסיפורים של כולם. כשגריו מת, זה מרגיש כאילה ספרייה שלמה עלתה באש.
פתאום אתמול הבנתי שיש צד אחר ללהיות גריו. דייב לא רק שומע, שומר ואז מספר סיפורים מבדרים ומרגשים, הוא גם נושא בתוכו הרבה מאוד כאב של אנשים. דורות של כאב. אינספור אנשים. אתמול כשראיתי את המופע חשבתי שאני לא יודעת איך הוא יכול לחיות עם כל העול הזה.
גדלתי במשפחה של פסיכיאטרים. לשמוע כאב נפשי של אנשים אחרים זה משהו שהורגלתי אליו מגיל צעיר. אף פעם לא הבנתי איך אפשר לחזור הביתה ולחיות את החיים כרגי אחרי ששומעים את מה ששומעים כל יום כל היום בעבודה. דיי מוקדם, הבנתי שזה לא בשבילי. אני לא אוכל לעשות את זה ולהישאר מי שאני. מחשבה אגואיסטית, אבל זאת האמת המכוערת.
אומרים שעם הזמן, אנשים מקצוע כמו רופאים ואחיות מפתחים סוג של אפטיה רגשית. הנופעה נובעת משחיקה של אמפטיה. תשישות החמלה, כך המונח נקרא בעברית. כשבני אדם אנחנו פשוט לא מסוגלים להרגיש רגשות כל כך עזים לתקופה כה ארוכה, ומכאן מגיעה התשישות. יש אנשים שמפסיקים לעבוד בתחום, ויש כאילה שבונים חומות מסביב ללב כמנגנון הגנה.
במופע של דייב שאפל, זה נראה כאילו האיש כואב מבפנים. אין תשישות, יש המון חמלה והוא עולה באש לעיני כל. תהיתי האם המופע הוא הטיפול שלו. הדרך שלו להתמודד עם מה שאי אפשר להתמודד איתו.
