לפני כמה שבועות ראיתי פוסט בלינקדאין. אולי כדאי לומר שבהולנד לינקדאין היא ממש פלטפורמה חזקה לשיתוף רעיונות, תכנים וכמובן הזדמנויות עבודה.
הפוסט היה ציטוט של גארי ווי - גארי ויינרצ’ק — שהולך כך:
התחלתי לקרוא ספר חדש. בתחילת הספר הקורא נשאל - מה זה אומר בשבילך להיות עשיר?
לכאורה שאלה דיי פשוטה. יש עשיר נוסח קרדשיאן, או נוסח כוכבי הוליווד, או כסף ישן כמו ב-סקסשון. שאלה דיי ברורה, לא?
לפני כמה ימים התבקשתי לעשות משהו לא רגיל. מאחר ואני אוהבת לאתגר את עצמי ולעשות דברים שיכולים…
לקראת העונה השניה של הפודקסט שלנו ״רוטרדם בת-ים״, אתגרתי את רות׳קה לעשות משהו קצת שונה. בכל יום, אנחנו לוקחות חצי שעה וכותבות פוסט.
השתגעת?חצי שעה! את יודעת כמה זמן לוקח לי לכתוב פוסט…
על מה אתם אוהבים להוציא כסף? כשאתם פותחים את הארנק, אתם נתקפים ברגשות אשם ואז בכל זאת קונים?
פעם, כשהלכתי עם ארנק, הבחור שלי ביקש שאני אשמור תמונת פספורט שלו בארנק שלי. כשגרים במדינה זרה, לעתים צריכים תמונת פספורט בשביל משהו…
כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה. עולם התרבות [כאן אפשר להוסיף כל מיני שמות תואר כמו: אליטיסטי, מתנשא, לא מחובר למציאות ועוד...] איבד את התפישה שלו עם המציאות. במיוחד בארץ.
תדמיינו לרגע שאתם רוצים לפתוח דוכן לימונדה. אתם מאוד אוהבים לשתות לימונדה וזה נראה לכם עסק מעולה שאנשים יאהבו.
בהתחלה, דיי ברור מה אתם צריכים לעשות. תלכו לחנות כדי לקנות לימונים. אתם סוחטים אותם, מטביעים את המיץ בסוכר ומוסיפים…
יש לי עקומת למידה מאוד עקומה. היא יכולה לעלות מאוד גבוה ולהשיג יעדים מאוד טובים ואז היא יכולה לרדת אל מתחת למה שהשגתי.
זה נובע מכמה דברים אני חושבת, הראשונה שבהם, אני נוטה לחשוב שאפילו שלמדתי ועשיתי והשגתי - זה הכל קרה…
תמיד חלמתי לשדר ברדיו.
כשהייתי נערה חלמתי לדבר אל כל מי שרוצה לשמוע אבל מבלי שאיש רואה איך אני נראית, או עסוק במה שאני לובשת. עד היום אני חושבת כמה מופלאה המדיה המאפשרת…
לפני כמה ימים, קראתי מחקר שמדבר על כך ש-45% מהזמן שבו אנחנו ערים, אנחנו מבצעים פעולות מתוך הרגל.
המחקר הדהים אותי כי למעשה, אני לא בשליטה על מחצית מהיום שלי. אני עובדת על אוטומט ולא מחליטה על איך שהיום שלי מתנהל.